משלוח חינם בקנייה מעל ₪150
  • משלוח חינם בקנייה מעל ₪150
היי רוקסטאר, התחברות / הרשמה

ג’ימי פייג’ ועלם של קסם yifat

על ציפורי חצר, צפלין מעופרת, אלבומי תמונות וגיבור הגיטרה האולטימטיבי

ג’ימי פייג’ ועלם של קסם yifat

על ציפורי חצר, צפלין מעופרת, אלבומי תמונות וגיבור הגיטרה האולטימטיבי
yifat | יולי 14
yifat | יולי 14

לג’ימי פייג’ (Jimmy Page) יש את הרוגע והעוצמה השקטה שמעטים האנשים אשר זכו בכך. לאחרונה הוציא את ספר הכולל עשרות תמונות משמעותיות מתחנות בחייו שמספקות הצצה לקריירה של אחד הגיטריסטים הטובים, המיוחדים והאהובים שעולם הרוקנ’רול ידע. ג’ימי פייג’ (Jimmy Page), לאורך השנים, הצליח לספק צוהר לעולם קסום ומסתורי, ולא רק עולם הטירות והפיות שלד זפלין הרבו לכתוב אודותיהם, אלא העולם הקסום בו מוזיקאי מבסס קריירה על עשרות הסגנונות אליהם הוא נמשך, עולם בו גיטריסט עוזב להקה אדירה ומצליחה ומקים להקה אדירה ומצליחה אחרת בפחות משנה, להקה קלאסית מהסוג בו השלם גדול מסך חלקיו, ואף נגן הוא לא בר החלפה. עולם קסום בו ריפים של גיטרה מהדהדים דורות אחרי שנכתבו וממש משנים את חיי המאזינים, אך עדיין יש מספיק בשביל לדחוס מספר רב של הריפים האלו בכל שיר. זה פחות או יותר העולם הקסום בו ג’ימי פייג’ חי, ואליו הוא מנסה למשוך אותנו בכל פעם בה הוא פורט על הגיטרה.

ישנן ביוגרפיות ואוטוביוגרפית לכל כך הרבה מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות שפייג’ הרגיש כי עליו למצוא דרך להעביר לקוראים את סיפור חייו מבלי לכתוב מילה. הוא עצמו מצא את התמונות כחלק המעניין ביותר בכל ביוגרפיה שאי פעם קרא ולכן החליט שספרו יהיה מורכב אך ורק מתמונות. הוא נבר באוסף התמונות ובאלבומים שברשותו, וגם גייס את משפחתו לאתר תמונות מילדותו של פייג’ על מנת להציג רצץ זמן מרתק מגיל 12 ועד 70.  התמונה הפותחת היא של ג’ימי פייג’ (Jimmy Page) כנער מקהלה. כנראה שאין דרך טובה מזה לפתוח את הספר, כי אמנם פייג’ הצעיר מצא עצמו עוסק במוזיקה, אך לא יכול היה לחזות לאן יובילו אותו החיים שנים אחר כך. לאיתור התמונה הם יצרו קשר עם בנו של מנהל המקהלה, שסיפר כי הוא זוכר היטב איך ג’ימי הצעיר הקדים לחזרות על מנת לכוון את הגיטרה לפי האורגן.

ג’ימי פייג’, ההתחלה והיארדבירדס

ישנן גם תמונות של להקות ראשוניות יותר של פייג’, כאלו שבאו לפני עידן הביטלס, בתקופה בה כל הלהקות עשו את אותו הדבר- קאברים לצ’אק ברי ולשירים אמריקאים מפורסמים. שם הלהקה של פייג’ הייתה Red Capes והיו עוד לא מעט גלגולים של להקות שונות עד שהגיע לYardbirds .

17a0px-JimmyPage2

 

תמונה נוספת ששווה לדבר עליה, היא תמונה של ג’ימי פייג’ (Jimmy Page) וג’ף בק יחדיו, מצויים באווירה טובה שלוודאי הניבה סשן טוב. אם זה לא מספיק אז מסתבר שהתמונה נלקחה על ידי לינדה מקארטני (אשתו של). פייג’ הצטרף לציפורי החצר אחרי שלוש שנים בהן השתעמם מנגינת סטודיו וקריאת תפקידים מן הדף. ג’ף בק הכניס אותו לאחר שבסיסט הלהקה עזב כי נמאס לו מהשכרות וחוסר הרצינות שלטענתו הפגינו שאר החברים. הכול הסתדר בשבילו באופן האידיאלי, וכמובן שאנחנו יכולים להחשי

בתקופתו עם ה Yardbirds פייג’ השכיל לזהות את היופי בשירים שחוצים את קו השתיים וחצי דקות, ומאפשרים התפתחות עמוקה יותר, מה שהפך לרעיון בעזרתו קמה Led Zeppelin מעט זמן לאחר מכן. לג’ימי פייג’ לא היו מודלים לחיקוי כשזה נגע בניסיוניות בה דגל. לאורך כל העבודה עם ה Yardbirds הוא ניסה לחדש, ליצור סאונדים מעניינים, ולדחוף את גבולות הנגינה הקונבנציונלית מעבר למוכר. אפשר לומר שזה אפיין את התקופה- כל כך הרבה אמנים השקיעו את כל כולם בפיתוח כיוונים מוזיקליים חדשים והרבה פחות בשימור נוסחאות להיטים קיימות. כמובן שזה לא החזיק הרבה זמן וכשתעשיית המוזיקה הבינה את כוחה הכלכלי, הדבר הפך להיות נחלת השוליים.  עם התפרקות להקת יארדבירדס, עקב הטלטלות שעברה כשחבריה עזבו זה אחר זה (קודם קלפטון, ואז ג’ף בק, ולבסוף פייג’), ג’ימי פייג’ הרגיש שהוא חייב להקים להקה בה יוכל ליישם את כל היצירתיות והדמיון הפורה שלו.ב עצמנו ברי מזל שכך התגלגלו העניינים.

ג’ימי פייג’ והלהקה ששינתה את המוזיקה לעד

אי אפשר להתעלם מהעובדה שהדברים קרו מהר אצל פייג’ ולד זפלין. תוך זמן קצר מאוד הארבעה  התאגדו יחדיו, ומה שקרה שם, מחזיר אותנו שוב למוטיב הקסם שאופף את חייו של ג’ימי פייג’ (Jimmy Page). עוצמת החיבור, התקשורת, האיזון וההנאה שארבעת חברי הלהקה הפיקו, הניבה את אחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה, תוך פרק זמן של פחות משנה.

ב1967, שנה לפני שאלבומם הראשון של לד זפלין יצא, הרוק האקספרימנטלי הגיע לשיא התהוותו, דרך האלבומים Are you Experienced של הנדריקס וSgt. Pepper’s של הביטלס. השנה הייתה נקודת מציון משמעותית בהיסטורית הרוק, אך שנה לאחר מכן, נדמה כי זפלין לשבור את השיא, ולהציע לעולם משהו חדשני, שלא רק לקח את הרוק כמה צעדים קדימה, אלא היווה נקודת פתיחה למגוון סגנונות אחרים כמו שמעטות הלהקות אשר עשו זאת לפני כן. ההצלחה המטאורית המידית שלהם לא ממש ניתנת להסברה, חוץ מלהפקיד גם אותה בידי יד גורל מכוונת. בעידן שלפני האינטרנט, היה זה נדיר מאוד ששמועה על להקה מתפשטת כל כך מהר, ומספר הופעות מצומצם בסן פרנסיסקו הפך במהרה לסיבובי הופעות מלאים ברחבי ארצות הברית.

220px-Led_Zeppelin_acoustic_1973

גם אופי ההקלטות של לד זפלין היה לא סטנדרטי, ויש בספר החדש של פייג’ מספר תמונות שמראות את חברי הלהקה נושאים עמם את הקלטות, דבר שאף הוביל לשמועה כי הם פחדו משינויים שחברת התקליטים תבצע. למעשה זה לא בדיוק נכון, אלא הם פשוט רצו זמינות תמידית של החומרים. חברי הלהקה, שבאופן פלא היו מגובשים מהרגע הראשון, הן מבחינת שיתוף הפעולה והן מבחינת החזון המשותף, ידעו טוב מאוד מה הם עושים ואיך הם רוצים להישמע כך שלא היה טעם להניס איש חיצוני שיכווין אותם כמפיק. ג’ימי פייג’, שהתנסה בנגינת אולפנים ובחוויית ההקלטות לפרק זמן של שלוש שנים לפני כן, היה המפיק המושלם ללהקה שיודעת טוב מאוד מה היא רוצה, ובכך הוא לא רק השפיע עמוקות על המוזיקה, אלא גם השפיע עמוקות על תעשיית המוזיקה.

עוד מאפיין חזק של ג’ימי פייג’ ושל לד זפלין בכלל, הוא שלא רק בתחום החשמלי, אלא גם בתחום האקוסטי, הם הצליחו ליצור מוזיקה מדהימה ועמוקה. למען האמת, פייג’ העיד שאת מרבית החומרים, או לפחות מחציתם, הוא כתב על גיטרה אקוסטית כך שגם אם תורגמו לחשמלית לאחר מכן, הנוכחות האקוסטית הייתה מאוד חזקה לאורך כל הפעילות של לד זפלין. באחת התמונות אפשר לראות את פייג’ עם גיטרת הצוואר הכפול שלו. לאחר הקלטת השיר Stairway to Heaven ג’ימי פייג’ לא רצה לוותר עליו בסט של ההופעות החיות, וכיוון שלצורך ההקלטות הם השתמשו המספר רב של גיטרות, נולד הרעיון לנגן על גיטרת צוואר כפול.

הסוף של זפלין וקריירת הסולו של ג’ימי פייג’

דמות משמעותית גם בספר התמונות וגם בקריירה של פייג’ הוא פיטר גרנט (Peter Grant). פיטר גרנט היה המנהל של ג’ף בק, היה המנהל של היארדבירדס, וגם עבד עם לד זפלין. פייג’ פגש אותו לפני שהקים את לד זפלין. בביקורו הראשון בארצות הברית, הוא פגש במכרים מתחום המוזיקה שהפגישו בין השניים, ועד היום פייג’ מעיד שגרנט היה גאון בכל הנוגע לניהול הצד העסקי של המוזיקה, דבר שבהחלט היה הכרחי ללהקה בסדר גודל זה.

המוות של ג’ון בונהם פחות או יותר קטע את התנהלות הלהקה, ובניגוד ללהקות אחרות שאיבדו את אחד הנגנים, לד זפלין לא מצאה תחליף תוך מספר חודשים וחזרה לעבוד. כנראה שישנם שני ערוצים שונים בקיום של לד זפלין, וכנראה של כל להקה. יש את ערוץ האולפן, וערוץ ההופעות החיות. באולפן תמיד אפשר להביא נגן מצוין, שילמד את התפקידים, ישקיע בעבודה, וייקח כמה טייקים שהוא רק צריך על מנת להביא את השיר למקום טוב. בערוץ ההופעות החיות הדבר נהיה הרבה יותר מורכב. כל עומק התקשורת והספונטניות הקולקטיבית לא יכולים להיות מוחלפים בכזאת פשטות. הדבר נהיה גדול יותר כאשר מדובר בלד זפלין, להקה בה כל אחד מחבריה תפקד כרבע מדויק בחשיבותו ובעבודתו. לא היה חבר דומיננטי שיכול לפצות על החוסר, וכפי שהשלם גדול מסך חלקיו, כך לא ממש יכול להתקיים בלעדיהם. הלהקה הציבה סטנדרט כשזה נגע להופעות חיות והחיבור הנדיר שלהם הפך כל רגע על הבמה לחד פעמי ובלתי ניתן לשחזור, מלבד הסט ליסט, לא היה שום דבר זהה בין הופעה להופעה ועם הגדולה של לד זפלין תלוי בעובדה זו- ואת זה אי אפשר להחליף.

לאחר התפרקותה של לד זפלין, ג’ימי פייג’ חבר לקריס סקוויר ואל וויט מלהקת יס והשלושה הקימו את ההרכב XYZ, אך הדבר לא ממש התממש. אפשר לומר שהפרויקט הראשון בו לקח פייג’ חלק לאחר התפרקות לד זפלין, היה הלחנת פס הקול לסרט משאלת מוות 2. שם הייתה לו ההזדמנות להיכנס לאולפן ולהתנסות בהלחנה מסוג נסיוני מבחינתו. הוא עבד עם גיטרת סינטיסייזר, וגם שיתף פעולה עם תזמורת של נגנים מאוד איכותיים. באחד מראיונותיו הוא מעיד כי לטעמו יש הרבה יותר מדי מוזיקה בסרט הזה. הבמאי ביקש ממנו ליצור 45 דקות מלאות של מוזיקה לסרט של 90 דקות- תעשו את החישוב. את המוזיקה לסרט הראשון כתב לא אחר מאשר הרבי הנקוק (Herbie Hencock), ולפייג’ היו נעליים גדולות למלא לכתיבת הפסקול, דבר שהוא ללא ספק הצליח בו. באירוע התרמה ענק שנערך, נפגשו ג’ף בק, אריק קלפטון וג’ימי פייג’ לקונצרט חגיגי, והנגנים שליוו אותם, היו הנגנים איתם פייג’ הקים את ההרכב הבא שלו, וזו הייתה למעשה הלהקה הראשונה שלו מאז לד זפלין.

פייג’ גם הוציא אלבום סולו לא רע בכלל, וכמובן שישנו שיתוף הפעולה הנהדר עם התזמורת המערבית- או בשמה על פי פייג’- המצרים (the Egyptians), שהורכבו מארבעה נגני כלי הקשה, ארבעה נגני כינור, ועוד כמה נגנים על כלים ייחודיים ופחות נפוצים. תמונה נוספת שמצדיקה התייחסות, גם אם לצערי תצטרכו לקנות את הספר בשביל לראות אותה, זו התמונה של פייג’ עם Puff Daddy. התמונה הזאת אדירה גם בגלל שהיא מציגה עוד עשייה מוזיקלית של ג’ימי הקוסם פייג’, וגם כיוון ששיתוף פעולה עם מוזיקאי כזה זה בהחלט דבר מפתיע. Puff Daddy לא הצליח להוציא את Kashmir מהראש שלו, אבל לא היה מוכן לסמפל את זה אלא רצה שפייג’ בכבודו ובעצמו ינגן את זה בלייב. פייג’ מעיד כי זו הייתה אחת ההתנסויות החיוביות ביותר שלו, והעבודה מהסוג הזה ממש פתחה אותו לכיוון המוזיקלי ל ההיפ הופ, גם אם לא ממש נכנס לזה לעומק.

ג’ימי פייג’ ועולם של קסם

לאור הוצאת הספר החדש של פייג’, כריס קורנל ערך לג’ימי פייג’ ראיון בכנס מוזיקה בארצות הברית, ושאל אותו את הדבר הבא: “תראה אתה היית על עמוד השער של כל מגזין גיטרות לאורך ההיסטוריה. הם תמיד שואלים מי נגן הגיטרה הטוב ביותר, ואם אתה לא נבחר במקום הראשון, אז אתה במקום השני, וכנראה אחרי הנדריקס. אבל אתה לא רק נגן גיטרה- אתה מנגן על מגוון כלים שונים, אתה מפיק, שינית את פני המוזיקה ושינית את פני תעשיית המוזיקה. תמיד היה לך נוח להיות, אתה יודע, הגיטריסט הטוב ביותר אי פעם?”

על המונולוג של כריס קורנל פייג’ ענה בפשטות, ש”כל מה שאני יודע, זה להיות מאוד ביקורתי כלפי עצמי.”

אולי זה, מעיד יותר מכל על האווירה שהאיש הזה משרה סביבו. אפילו כאשר כריס קורנל, גיבור גיטרה לא קטן בכלל, מפרגן באופן שהוא כמעט נדיר בין מוזיקאים ומעיף מחמאות בהערצה, פייג’ שומר על ענווה, ומגניבות שקשה לתאר. אפשר רק לדמיין כמה כייף זה להיות בתוך הראש של ג’ימי פייג’, ולחוות את המציאות הקסומה שהוא יוצר. נקווה שהוא ימשיך עד לפחות 120.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.

נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.

Error: Contact form not found.