בזמן שהביקוש לגיטרות אקוסטיות ירד, מספר היצרנים המתחרים עלה. מרטין כעת נאלצה להתחרות מול חברות גיטרה חדשות כמו Gurian, LoPrinzi, Mossman וחברת טיילור, בנוסף לחברת Larrivee מקנדה, עבור המספר המצטמצם של רוכשי גיטרות. גיבסון סבלה מבעיות משלה באותה התקופה ולא ייצרה הרבה גיטרות אקוסטיות, אך חברת Guild המשיכה להציע ליין שלם של גיטרות אקוסטיות. התחרות החזקה ביותר שהגיטרות החדשות של מרטין עמדה מולו, היתה דווקא מגיטרות יד שניה של מרטין שנבנו רק מספר שנים לפני וכעת נמכרו בזול. גרוע מכל, מסע הקניות ההרסני של מרטין השאיר אותה כעת בחובות, לעומת התקופה האפורה של השפל הגדול, כאשר לחברה היו חסכונות מימים טובים יותר. פחות מעשרים שנה לפני, החברה נאלצה לעבור למיקום חדש ע”מ להשתנות.

סי. אף. מרטין השלישי בקושי הצליח להחדיר את ערכיו בבנו, פרנק מרטין, אך מצא אוזן קשבת בדור הבא, הנכד סי. אף. מרטין הרביעי.

 כעת, החברה צריכה לעשות שינוי פנימי. אילו היה ניתן לחזור אחורה בזמן, קרוב לוודאי רוב הצוות של מרטין, היה ככל הנראה מסתכל על המפעל הישן, ואז פונה אל השמים בשאלה “האם אפשר לנסות מחדש את שני העשורים האחרונים?”.

כריס מרטין מתחיל לקחת את המושכות בחברה

כריס מרטין, הבן הבכור והיחיד של פרנק, לא גדל במפעל שנושא את שמו, אך בילה חופשות קיץ רבות בנזרת’ עם סבו, סי. אף. השלישי, ואף עבד לעיתים בסדנת התיקון של Jonathan Carruthers. אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת בוסטון בשנת 1978 כבוגר תואר במנהל עסקים, כריס מרטין חזר למפעל והפעם לתמיד, כשנכנס לעבוד עם פרנק. לרוע המזל, הוא חזר באמצע שביתה, והשנים שבאו לאחר מכן, היו מספיק כדי למדוד אנשי עסקים מנוסים ביותר, שלא לומר בחור ביישן שרק עתה סיים תואר. צד חיובי אחד לחוויות הניסוי והטעיה שלו היו, שבניגוד לאביו – כריס לא לקח את הפופולריות של גיטרת מרטין כמובנת מאליה. רוב שנות השמונים, נראה שאפילו הישרדותה של חברת הגיטרות מרטין לא נלקחה כמובן מאליו.

חנות הקאסטום של מרטין

בזמן שהמכירות צנחו, מרטין עקבה אחר המסורת הארוכה שלה בהישרדות עם זמנים קשים, בעזרת דגמים חדשים, ואפילו הציעה ללקוחותיה גיטרת מרטין מותאמת אישית. חנות הקאסטום של מרטין, הוכרזה בשנת 1979, מספר שנים מוקדם יותר מחנויות הקאסטום הדומות שהקימו פנדר וגיבסון. החנות הציעה לאנשים פרטיים את האפשרות להזמין מרטין ייחודית בשילוב מאפיינים שהלקוח בחר בעצמו. התהליך אופיין בייחודיות, בתמחור ובמעקב אחר כלי בודד דרך מבוך תחנות העבודה שבמפעל, מאשר סדנת קאסטום נפרדת משאר היצור. חנות הקסטום נתנה לקמעונאים ולסוחרים את ההזדמנות להתנתק מקו היצור הנוקשה של החברה. המהלך גרם למרטין לפתוח אוזן קשבת לגבי אילו דגמים ווריאציות היו בביקוש. יחד עם הבקשות הצפויות לגיטרות בעיצוב דגמים ישנים, היו גם הזמנות לדגמים קישוטיים במיוחד של מרטין, הנדיר ביותר היה דרדנוט משובץ ביהלומים, כפי שהוצג בקטלוג של Neiman Marcus Christmas 1980, אשר עלה כמעט פי ארבע מדגם D-45 רגיל. עבודת השיבוץ בצוואר, גשר ופיקגארד של הדגם Neiman Marcus D-45, התבצעה ע”י דייב ניקולאס, והופיעה מחדש במהדורה מוגבלת של מרטין.

ניימן מרקוס הציג את הדרדנוט היחידה במינה בעיצוב 45 בקטלוג של חג המולד 1980. חנות הקאסטום של מרטין קיבלה לעיתים בקשות לדגם כזה, מה שהוביל לריצות מוגבלות של הכנות מלאי של דגמי D-45 הססגוניים הללו בסוף שנות ה-80.

עיצוב 25 ועיצוב 37 הוצגו בשנת 1980, מדובר ביצור דגמי הקואה מהוואי הראשון של מרטין, מעל ל-40 שנה. דגמי הקואה הביאו צליל שונה לפס היצור של מרטין יחד עם מראה מיוחד ומושך, במיוחד דגם D-32K2 כמו זה המוצג כאן במוזיאון של מרטין.

חלק מהיצירות הפופולריות ביותר של חנות הקאסטום של מרטין יהפכו בסופו של דבר לדגמי מלאי. הדוגמה הברורה ביותר היא של הדגם HD-28 אשר נקרא Custom 15. השם הגיע מהעובדה שהזמנה זו הייתה ה-15 במספר מתחילת שנת 1980, הדגם למעשה היה HD-28 עם מספר מאפייני וינטג’. גיטרה שהפכה לכל כך פופולרית שלעתים נמכרה יותר מהדגמים הסטנדרטיים של מרטין.

דגם זה נבנה במלאים מוגבלים ועד 1986 הופיע ברשימת המחירים. ההבדלים של הדגם Custom 15 היו יותר מחיצוניים, מכיוון שהברייסינג על לוח התהודה היה לא רק מגולף, אלא מיקום ה-X ברייסינג הועבר מעלה (קרוב יותר לחור התהודה) ע”מ להתאים לדפוס הברייסינג שהופיע על דגמי הדרדנוט המקורים של אמצע שנות השלושים. ה-Custom 15 וגרסה מחודשת של HD-28 בשם Custom 8 הולידה מאוחר יותר את ה-HD-28V מסדרת Vintage.

מרטין הוסיפה דגמי מלאי חדשים שאפשרו לחברה להציע מגוון רחב יותר בשוק הגיטרות האקוסטיות המשתנה. עיצובים 25 ו-37 נוספו בשנת 1980, מה שהחזיר את הגיטרות מעץ קואה לקטלוג של מרטין אחרי 40 שנה של היעדרות. עיצוב 25 היה למעשה עיצוב 21 עם עץ קואה, בזמן שעיצוב 37 היה הגרסה האיכותית יותר עם רוזטת פנינה, ביינדינג לבן וסימוני לוח סריגים שהגיעו מהדגמים המיוחדים של פודן 70 שנה לפני. מעל ל-1,800 גיטרות קואה נבנו בשנה הראשונה, כשליש מהם היו גרסאות “K2”, כלומר, היו גם הן בעלות טופ מעץ קואה. אך בשנה שאחרי, רק 300 הוזמנו, וכולן היו מעיצוב 37 היקר יותר. חלק מהדגמים משנת 1980, כגון OO-25K, נשארו כמלאי עודף גם כשנתיים לאחר השלמת היצור. עודפי ייצור אלו התגלו כטעויות יקרות, כאשר המזומן היה במלאי נמוך, והפכו את החברה ליותר שמרנית לגבי יצור גיטרות קטנות יותר.

דגמי Cutway של מרטין

דגמי Cutway הוצגו לראשונה בשנת 1981. דגמי ה-DC-28 וה-MC-28 שברו טאבו ארוך שנים שלא אפשר לאוהבי מרטין את הגישה לסריגים הגבוהים שיצרני גיטרות אחרים הרשו לעצמם כבר זמן רב. התגובות לחידוש זה היו מעורבות, חלקן נבעו מהעובדה שמרטין בתהליך הבנייה, החליטו ללכת על חור תהודה אליפטי, כאילו בשביל לסמן “בגלל זה מעולם לא בנינו גיטרות Cutaway”. ה-MC-28 נמכר באופן טוב וההזמנות המשיכו להגיע גם שנה לאחר שהוצג, אך ה-DC-28 התקבל פחות טוב. דגמי ה-Cutaway הללו הוכיחו שמרטין לא תקועים בעבר, וה-MC-28 המשיך להימכר לאורך כל שנות השמונים.

למרות מאמצים רבים, המכירות הכלליות המשיכו להידרדר מטה ויחס ההוצאות ההכנסות, לא היה לטובת החברה. נראה שחייו הפרטיים של פרנק מרטין נקשרו בנפילה הספירלית של החברה, והתנהגותו הקיצונית מחוץ למפעל הפכה לסוד לא כמוס במיוחד. הסיפור הגיע לסופו במאי 1982, כאשר חברי ההנהלה של החברה הצביעו על פיטוריו של פרנק. סגן הנשיא הותיק C. Hugh “Tigger” Bloom התמנה לנשיא חברת מרטין, כשפרנק מרטין התפטר. סי. אף. השלישי עדיין היה יו”ר והופיע במפעל כל יום, למרות העובדה שהיה כבר בן 90.

פרנק הרברט מרטין

ברוב השושלות שנמשכות מספר דורות, יש לפחות מרדן אחד. בחברת הגיטרות מרטין, פרנק הרברט מרטין שיחק את התפקיד. פרנק בלט חלקית בגלל היותו בנו של סי. אף. מרטין השלישי, כנראה בן משפחת מרטין הצנוע ביותר, אדם שמרן, כלכלי עם מסורת יציבה. פרנק, לעומת זאת, לא זכה באיכויות אלו. הוא נראה נחוש להיות ההפך המוחלט מאביו, וצלח במטרה זו.

פרנק נולד בשנת 1933. פרנק הרברט מרטין סיים את לימודיו בבי”ס האברפורד בשנת 1951 ואחר כך למד במכללות דווארת’מורק ומוראויאן. הוא התמחה בהיסטוריה ואנגלית, אך בעיקר התעניין בספורט, מגזין בי”ס ורדיו. פרנק תמיד הצטיין בספורט ורצה קריירה בבייסבול עד שפציעה בברכו חיסלה את החלום. עד 1956, שנה לאחר שבנו כריס נולד, תשוקתו של פרנק הייתה מכוניות מרוץ, מה שהוביל לניסיון פחות ממוצלח לפתוח סוכנות מכוניות זרות. אחד מהמשלוחים הראשונים של מכוניות (כולל דגם “Gullwing” של מרצדס) היה בדרך לארה”ב על הספינה Andrea Doria כאשר התנגשה עם הספינה Stockholm ושקעה ליד החוף של נאנטאקט בשנת 1956. למרות שמעולם לא תכנן לעקוב צעדי אביו, פרנק מצא את עצמו במהרה עובד במפעל של מרטין מתוך צורך.

המשרד הראשי בנורת’ סטריט,  שנת 1962. תחת השפעתו של פרנק, חברת מרטין התקדמה בשני כיוונים בו זמנית. דגמי “New Yorker” כמו אלו שפרנק מחזיק כאן, היו הוצאות מחדש של דגמים ישנים שהופיעו בקטלוג. בוב ג’ונסון, האיש שמאוחר יותר יהיה אחראי ל-D-35, מחזיק גיטרה חשמלית מסדרת F, אשר בקרוב תחוסל. סי. אף. מרטין השלישי עומד מאחור.

 

פרנק מרטין התמנה למנהל המכירות של חברת מרטין בשנת 1960, אחרי התמחות במפעל ובמכירות בדרכים. יכולתו לחזות את התפתחות שוק הגיטרות וגישת המכירות הטבעית שלו הובילה את החברה להגביר באופן משמעותי את יכולת היצור שלה ואת נפח העבודה מול המשווקים שלה מחוץ למדינה וכך גיוון את פס המוצרים שלה. כמנהל המכירות, היה אחראי להעסקת צוות המכירות הראשון של מרטין. רצף המכירות שנבע מהמהלך, הוביל את החברה לאיחור של שנתיים ביצור. אחת מהצלחותיו המוקדמות נבעה מהידוק הקשרים בין מרטין לגיטריסטים של תחיית הפולק.

פרנק התמנה לאחראי מכירות בשנת 1961, והפך לסגן נשיא שנתיים לאחר מכן. הייתה זו בעיקר השאפתנות שלו שדחפה את חברת מרטין השמרנית להלוות את התקציב הנדרש לבנות את המפעל החדש, אשר נפתח בשנת 1964. הוא התמנה לנשיא החברה בשנת 1971 כאשר אביו, סי. אף. מרטין השלישי, פרש מהתפקיד. השפעתו של פרנק על כיוונה של החברה היה מורגש כבר שנים. באופן אירוני, 1971 הייתה שנת השיא של יצור והכנסות של מרטין, כאשר מספרי המכירות של החברה לא יגיעו לשם שוב ב-25 השנים הבאות.

ההחלטות הכלכליות והניהוליות של פרנק מרטין שהתבררו כטעויות איומות

בניגוד לבני משפחת מרטין שהיו שם לפניו, לרבות בנו, סי. אף. הרביעי, פרנק, מעולם לא הרגיש שייכות לחברת הגיטרות מרטין. מטרתו הייתה לקחת את החברה הרבה מעבר ליצור גיטרות אקוסטיות. חזונו היה ארגון סי. אף. מרטין, שילוב של חברות אשר עוסקות בכלי נגינה וציוד נלווה. הרכישה של חברת המיתרים דרקו בשנת 1970 התגלתה כמהלך מבריק עבור החברה, אך רוב מסעות הרכישה של פרנק, כמו חברת התופים Fibes וחברת Levin משבדיה, התגלו כטעויות כלכליות הרסניות, כשהצמיחה של מכירות הגיטרות של מרטין הגיעה לשיא ונפלה באמצע שנות ה-70, התוצאה הייתה חוב ענק של ארגון סי. אף. מרטין.

פרנק הרברט מרטין היה נשיא חברת הגיטרות מרטין בשנים 1971-1982, אך השפעתו התחילה זמן קצר לאחר שהצטרף לחברה בשנת 1956.

בנוסף לתחומי ההתעניינות היקרים של קבוצות ספורט ומכוניות מרוץ, לפרנק היו הסחות דעת נוספות, כולל ארבע מערכות נישואים שהסתיימו כולן בגירושין. בשנת 1982, כאשר מסעות הרכישה של מרטין נכשלו ומספרי המכירות הגיעו לשפל שלא נראה מזה 40 שנה, חברי ההנהלה הצביעו על פיטוריו של פרנק מרטין. הוא פרש מהחברה ועבר לפלורידה, שם נפטר בשנת 1993. למרות שפרנק זכור בהקשר לצרות החברה בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, חשוב לזקוף לזכותו את העובדה שהשאפתנות שלו הייתה נחוצה בשנות ה-60, ושכל חברות הגיטרה הגדולות ביותר סבלו מירידה בהיקף המכירות בתקופה שהובילה לפיטוריו. הוא הוביל את מרטין להציג דגמים חדשים ולעבור למפעל החדש, ומגיע לו זכות על הצלחת החברה בתקופה מוזיקת הפולק.

מרטין חגגה את יום הולדתה ה-150 בשנת 1983. המספר הסידורי הראשונה של השנה נכתב על הגיטרה הזו מדגם MC-45, עדיין בבעלותו של כריס מרטין. גיטרות מרטין בעלות Cutaway היו נדירות בתקופה זו, אך הצגתן של גיטרות הג’מבו שנתיים לאחר מכן, יהפכו את המאפיין לשכיח יותר.

חנות הקסטום, שהוקמה בשנת 1979, במקור הייתה מיועדת בעיקר עבור סוחרי מרטין. למרות זאת, התמונה המוצגת מקטלוג 1983, הוצגה כהודעה ללקוחות שהחברה מוכנה לבנות במיוחד עבורם גיטרת מרטין ייחודית.

 

סדרות הוינטג’ ממציאות עצמן מחדש, לרגל 150 שנות ייצור של גיטרות מרטין

בשנת 1983, מרטין חגגה 150 שנה של בניית גיטרות. כל הכלים שנבנו אותה שנה, נחתמו מבפנים, כדי שכל מי שיסתכל בפנים ידע כמה זמן חברת מרטין קיימת. נראה שהחברה תמיד חגגה סימוני דרך כאלו בזמן התקופות הקשות ביותר שלה, והאתגרים שעמדו בפני מרטין ב-1983 היו מאיימים לפחות כמו אלו שעמדו בפניה בשפל הגדול בזמן שחגגה מאה להקמתה. נקודת אור אחת, שנצצה למרות הביקוש הנמוך מאי פעם לגיטרות, היה הביקוש (והמחיר) ההולך וגדל עבור גיטרות וינטג’ של מרטין. הקטלוג של שנת 1983 היה הראשון לדגמן גיטרת וינטג’ של מרטין ואת מטרת החברה לייצר מהדורות מחודשות של דגמים היסטוריים. לרוע המזל, מרטין לא הלכה רחוק מספיק בשלב זה ביצור גיטרות וינטג’ כדי לאפשר השוואה משכנעת אפילו לא באמצעות תמונה. דגמי המלאי של תחילת שנות השמונים לא נראו בדיוק כמו הדגמים הישנים, חלק מהיצירות של חנות הקאסטום התקרבו בהרבה. בשנת 1982, החברה ביצעה את הרכישה הראשונה של רוזווד ברזילאי מזה 15 שנה, ובשנה שאחרי בנתה סדרת גיטרות עם העץ הנדיר, רבים מהם עם כל הפרטים שאפיינו את הדגמים של מרטין משנות השלושים ותחילת שנות הארבעים. הגיטרות האלה סימנו את ההופעה הראשונה של מה שיקרא “סדרת וינטג’”, וחלק ענק מהגיטרות הללו קיבלו תווית חתומה ע”י סי. אף. השלישי ונכדו כריס מרטין הרביעי. בכללי, בערך בתקופה של יום הולדתה ה-150, החברה החלה לנצל את הפוטנציאל השיווקי שהיה למוניטין של הכלים שבנתה כמעט חצי מאה מוקדם יותר. השימוש באות V-עבור וינטג’ והשימוש במאפיינים הישנים על הדגמים המיוחדים יהפוך לחלק גדול יותר מצמיחת של מרטין לשנים הבאות.

במהלך תקופה זו, היתה מלחמה סמויה על הנהגת חברת הגיטרות מרטין. פרנק מרטין נתן פתרונות, אך החברה עדיין הייתה תחת ניהולם של אנשים שהוא שכר שלא היו עמוק בנבכי המסורת של מרטין. רבים מהם חלקו את חזונו של פרנק להפוך את מרטין לאבן יסוד עבור עסקים אחרים, ועירבו את החברה במגוון השקעות מפוקפקות שלעיתים לא היו קשורות למוזיקה בכלל וגיטרות בפרט.

מינויו של כריס מרטין לסגן נשיא השיווק של חברת מרטין

כריס מרטין נזכר שחשש לבלות זמן רב בדרכים, מהפחד שכשיחזור יהיה ללא עבודה, או גרוע יותר, שחברת הגיטרות מרטין תחדל מלהתקיים. פרדריק הבין שבגילו המופלג לא יוכל לייצג את מסורת מרטין במפעל לעוד זמן רב, אבל ידע שהחדיר את ערכיו לנכדו. בפגישת הנהלה בשנת 1985, סי. אף השלישי, הציע את מינויו של כריס כסגן נשיא השיווק. בעזרת השפעתו המוערכת, ההצבעה התבצעה, מה שהפך את כריסטיאן פרדריק מרטין הרביעי לבכיר בחברה בגיל שלושים. כריס במהרה מצא את עצמו משחק תפקיד בהישרדות החברה. הוא יצג בעיניהם של רבים את התקווה שחברת מרטין תוכל לחזור לימי תהילתה, אם רק תוכל לצאת מהחובות והטעויות הגרועות של ההנהלה הקודמת.

העתיד של מרטין לוט בערפל

אמצע שנות השמונים הביאו איתן תקופה של התקדמות איטית במספרי המכירות של מרטין, אך עדיין ספרי החשבונות של החברה נראו קודרים. כשהבנק שהחזיק את החוב של מרטין נמכר, בעליו החדשים לא רצו לתת הלוואה לחברת הגיטרות, בגלל שבאותה התקופה, העתיד נראה לא ברור עבור גיטרות אקוסטיות. למזלם, גאון הכלכלה של מרטין, בוב הוצ’, הצליח למצוא בנק שהסכים לקחת סיכון עם מרטין.

באופן אירוני, אחוז מכובד מזרימת המזומנים שהשאיר את בוני הגיטרות המסורתיים מעל לפני המים בתקופה זו, הגיע דווקא מהגיטרות המיובאות של מרטין תחת השם Sigma. מדובר בחיקויים של כל הכלים מ-D-18S ועד D-41S, כאשר כולם נבנו ביפן (ומאוחר יותר בדרום קוריאה). ללא ההכנסות מפס המוצרים המיובאים והצלחת מחלקת המיתרים, ניתן לשער שחברת מרטין לא הייתה קיימת היום. הצלחת הכלים המיובאים של סיגמה הובילה את מרטין לקחת את רעיון היבוא צעד אחד קדימה, ובשנת 1981 ו-82′ כמעט 2,500 גיטרות סיגמה הובאו במצב לא גמור ואז הושלמו בנזרת’. שני דגמים, DR-28N ו-DR-35N, נכנסו לתקופת מבחן, כאשר שניהם סומנו על ראשן בחותמת “Sigma Martin”.

סדרת Shenandoah

ניסיון הסיגמה-מרטין הוביל לסדרת Shenandoah, שהוצגה לראשונה בשנת 1983, אך ללא אזכור לסיגמה. שיתוף פעולה זה, עם מפעלי גיטרות יפניות, היה במטרה למלא את ההפרש הענק בין מחירי הגיטרות המיובאות שלה לאלה המסורתיות, שנבנו בנזרת’. התוצאה של הכלים לא התקבלה בעין יפה עם מעריציה הנאמנים של החברה, במיוחד לאור העובדה שדגמי ה-Shenandoah קיבלו מספר סידורי רגיל של מרטין, דבר שאפילו עובדי המפעל התנגדו לו נחרצות. גופים וצווארים הורכבו והושלמו בנזרת’. נרתיק קשיח ופיק-אפ פיאזו Thinline 332 התווספו אף הם (מתחת לאוכף), מה שהכשיר את הגיטרות להיחתם Made in U.S.Aוזאת בגלל שחצי מערך הגיטרות התווסף בתוך ארה”ב.

כל דגם Shenandoah נבנה ע”פ המדדים של גיטרת מרטין סטנדרטית, אבל עם הספרה “32” בנוסף לקוד הדגם (הערה: המספרים הסידוריים של הגיטרות הראשונות של מרטין סיגמה רצו מ-900001 עד ל-902908. מספרים אלו השפיעו על סך היצור של שנת 2002).

אף אחד במרטין לא היה גאה במיוחד בגיטרות ה-Shenandoah, אך המהלך נעשה בלית ברירה, ללא ההון להשקיע בכלים המיועדים, לא יכלו לבנות את הגיטרות בצורה יעילה יותר. החברה השאירה רמז אחד על ראש הגיטרה, מתחת לחותמת הזהובה “C. F. Martin & Co” הכותבת הישנה והמוכרת “Est. 1833” הוחלפה עם המילה “Shenandoah”. התיאור בקטלוג מצהיר בבירור שהגיטרות נבנו עם לוח תהודה מעץ מלא, אך עם גב וצדי עץ לבוד. סימנים מרמזים נוספים היו הלמינציה על עקב הצוואר והצביעה השחורה על הגשרים ולוחות הסריגים. למרות שסדרת Shenandoah לא הייתה נקודת שיא בהיסטוריה של מרטין, היא שירתה תפקיד משמעותי בהישרדות החברה בתקופה קשה. משנת 1984-’87, דגמי ה- Shenandoah ייצגו מעל ל-25% מיצור הגיטרות של מרטין. מרטין מכרה יותר גיטרות בתקופה זו ממה שמכרה בשנת 1982, אך למעשה בנתה אפילו פחות גיטרות מדגמים שנבנו “מכלום”.

ההרכבה והגימור היו התהליכים היחידים של דגמי ה-Shenandoah שהתבצעו במפעל של מרטין בנזרת’. הבניה הבסיסית התבצעה ביפן. כאשר הוצגה הסדרה בשנת 1983, למרטין לא היה מספיק כסף להשקיע בטכנולוגיית עבודת העץ שהיה צריך על מנת לבנות דגמים פחות יקרים. תשע שנים לאחר מכן, הדגמים של סדרת I של מרטין הביאה לסיום פרויקט Shenandoah.

כפי שעלה בגורל דגמי הארצ’טופ שלה שנים מוקדם יותר, לסדרת Shenandoah הייתה השפעה כמעט מיידית, אך מינורית, על הגיטרות של מרטין. מרטין גילתה שלהדביק פיקגארד, אחרי הגימור, היה פשוט בהרבה, מאשר לחבר את הדבק ישירות על עץ הספרוס החשוף ולבצע את הגימור מעל הפיקגארד. קיצור הדרך הזאת ביטלה גם את הסיכון שאם הפיקגארד יתכווץ הוא יוכל לסדוק את לוח התהודה של הגיטרה, תלונה שכיחה שהייתה נפוצה בסדנת התיקונים של מרטין מאז שנות השלושים של אותה המאה. אחרי 1984מרטין לא התקינה את הפיקגארד מתחת לגימור על הדגמים הסטנדרטיים. סדרת Shenandoah השפיעה באופן חשוב יותר על הצוואר של גיטרות מרטין בשנה שאחרי.

שיווק באמצעות “גיטרת החודש”

אחד מרעיונות השיווק המוצלחים וארוכי הטווח של מרטין התחיל בשנת 1984 כאשר החברה השיקה את סדרת “גיטרת החודש” שלה. למרות שחנות הקסטום של מרטין הוצגה כבר לפני חמש שנים, הלקוחות נמנעו לקחת על עצמם את המשימה הסזיפית של בחירה מרשימה ארוכה של מאפיינים אפשריים. כאשר חנות הקסטום פרסמה גיטרה ספציפית, לעומת זאת, הזמנות רבות היו מגיעות עבור דגמים כמעט זהים. מסקנתו של כריס מרטין הייתה שרוב הלקוחות רוצים משהו שונה, אך מעדיפים שיבחרו עבורם את ההבדלים הללו ולראות דוגמה של הגיטרה מראש.

הרעיון להציג גיטרה במהדורה מוגבלת מדי חודש, הפך עד מהרה להצגה של בין שלושה לארבעה דגמים מדי כנס NAMM. כפי שקרה בחנות הקסטום, גיטרה פופולרית מדגמי גיטרת החודש לעיתים הפכה לכלי מלאי מאוחר יותר, הדגם D-18V היא דוגמה לאבולוציה זו. כשגיטרת החודש כיכבה, יצאו מספר מהדורות מוגבלות שלה, אשר לעיתים נבנו מעץ נדיר, ביניהן עץ מהגוני איכותי. השקות מוגבלות של סדרות וינטג’ עם רוזווד בריזילאי הפכו גם הן לשכיחות יותר. כתוצאה מכך, אחוז גדל של יצוא הגיטרות של מרטין היו דגמים שמעולם לא הופיעו בקטלוג או ברשימת המחירים.

הודות לחנות הקסטום וסדרת גיטרות החודש, שפה חדשה ומורכבת התפתחה במרטין. זו הייתה התוצאה של הצורך למונחים מתארים כדי לזהות את כל המאפיינים שניתן למצוא על הגיטרות הישנות של מרטין. לדוגמה, ראש הגיטרה של דגם D-28 משנות השלושים, היה שונה מראש הגיטרה של אותו הדגם משנות השמונים. אך כיצד ניתן לתאר את זה?, לראש הגיטרה המוקדם היו פינות מרובעות בחלק העליון, כאשר צדי הראש הציגו זוית מדויקת מהקצה עליון ועד הנאט. כאשר מרטין בחנה שוב לראשונה את צורת ראש הגיטרה, היא תיארה את הסגנון הישן “מרובע ומחודד” וכך הצורה נקראת מאז. יחד עם ביינדינג הטופ המוכר בעיצוב הרינגבון, פס גב בעיצוב זיפר (לעיתים נקראה “זיגזג”), וצלעות תמך מגולפות, הדגם הישן נקשר גם לצוואר V צירוף לוח סריגים בסגנון “יהלומים ומרובעים”, ומאפיינים נוספים אחרים שנעלמו מהגיטרות של מרטין בתקופה שלאחר מלחמה”ע II. השפה המקצועית הזו המשיכה להתרחב מאז, בזמן שהחברה שאפה לבנות מחדש את הדגמים המוקדמים, במיוחד אלו משנות השלושים.

עבור כריכת הקטלוג שלה משנת 1986, מרטין בחרה להדגיש את איכות עבודת היד של הגיטרות שלה.

עיצובי צירוף הדפוסים ההיסטוריים עדיין היו האהובים, אך עד אמצע שנות השמונים חנות הקאסטום החלה להציע אפשרויות מיוחדות שלא הופיעו במגוון המצומצם של הדגמים המוקדמים של מרטין.

מוזיקאים רבים הצטרפו לתמיכת מרטין באמצע שנות השמונים, והדגם J-40 החדש קיבל קידום אופנתי מניגל טופנל (כריסטופר גסט) כוכב המוקיומנטרי “This Is Spinal Tap”.

ההצעות השיווקיות של כריס מרטין

למרות שכריס מרטין היה מודע לביקוש הגובר לגיטרות כפי שהחברה בנתה חצי מאה לפני, הוא לא רצה להישען על שיווק “כמו בימים הטובים” בלבד. תרומתו הראשונה לקו הגיטרות של מרטין הייתה לא מוצלחת, מכיוון שהדרדנוט בגודל 7 (7-28 ודגם 7-37K) שהוצג בשנת 1980, נמכר בצורה לא מספקת ונעלם אחרי שנתיים.

הצעתו הנוספת של כריס הצליחה במהרה. הגיטרות של מרטין מסדרת M היו הצלחה משמעותית, אך לא נמכרו באופן מרשים. בשלבי האבטיפוס של דגמי M, חלק מהדוגמאות נבנו עם צדדים רחבים כמו של דרדנוט. כריס ראה את הדוגמאות האלו באירוע מכירת אבטיפוס ישנים של החברה והחליט לתת לקונספט הזדמנות נוספת. בהמלצתם של קמעונאי מפתח, הדגם החדש נבנה בצורה יותר ססגונית מעיצובים 28 ו-35. הדגם קיבל גרסה קטנה יותר של עיצוב סימון לוח הסריגים (המשושה) שהופיע על דגמי D-45, יחד עם מפתחות כיוון בצבע זהב, ביינדינג רב-שכבתי לגוף, ורוזטת חור תהודה מפנינה כמו שמופיע על M-38. עיצוב צלעות התמך (ברייסינג) המגולפות בלוח התהודה של סדרת M נשאר כפי שהיה, כאשר שולב עם הגוף העמוק, הגיטרה הציגה תגובת בס שהזכירה את הדגם HD-28. התוצאה הייתה גרסה מחודשת של עיצוב 40 וגיטרת הג’מבו הראשונה של מרטין. הדגם החדש קיבל סקירה נדירה במגזין Guitar Player, אשר תיארו אותה “הגיטרה המכרעת הבאה של מרטין”. למרות שהסוחרים של מרטין במרכז אמריקה נשארו נאמנים לדרדנוט, הסוחרים בחוף, חיבקו את הרעיון של האפשרות להעניק לגיטריסטים אפשרות בחירה נוספת כאשר הם בחיפוש אחר המרטין שלהם בידיים פתוחות. סיבה אחת לכך היא שהעיצוב הייחודי של הדרדנוט הפך להצהרה אופנתית שהכריזה על כל גיטריסט שניגן על אחת כנגן קאנטרי, בלוגראס או פולק-רוק.

ה-J-40, הוצג בשנת 1985 והפך לדגם החדש הפופולרי ביותר של מרטין בשנות השמונים, היה הצלחה היברידית: צורת הגוף שהגיע מדגם M-38, אך עם העומק של דגם דרדנוט.

 

הג’אמבו החדשה נתנה לנגנים את האפשרות לקבל את הטון העמוק והקלאסי של מרטין’ בצורת גוף שלא הייתה קשורה לסוג מוזיקה ספציפי.

נקודת המפנה של מרטין בשנת 1985

נקודת המפנה התרחשה אצל מרטין בשנת 1985. דגם J-40M הוצג לראשונה בתחילת השנה (האות M ירדה מאוחר יותר), יחד עם גרסת 12 מיתרים. התוספת של דגמי המייפל בעלי ששת ותריסר המיתרים בצורה החדשה, הוסיפה מימד חדש לסדרת J, גם באופן ויזואלי וגם באופן טונאלי. למרות שהמכירות לא טיפסו, דגמי הג’מבו החדשים היו חשובים, גם אם באופן סמלי, מכיוון שהצהירו שמרטין יכלה לייצר משהו מלבד גרסאות חדשות של דגמים ישנים שלה. הדגם J-21, הפשוט יותר, בעל עץ רוזווד הצטרף לדגם J-40, ושנתיים לאחר מכן התווספה גם גרסת מהגוני, דגם J-18. מהלך הרחבת הדגמים מסוג אחר מדרדנוט, כללו גם עוד דגמים בגודל M, עם דגם M-18 ממהגוני ודגם M-64 מרוזווד. הקטלוג של מרטין משנת 1986 הציג את אותה כמות של דגמי M ו-J ככמות דגמי הדרדנוט, בהנחה שלא מתייחסים לסדרת Shenandoah.

מרטין רצתה לתת לסדרת המייפל מספר סידורי משלה, אך נראה שנגמרו לה המספרים בין 18 ל-45. למרות העובדה שגיטרות מייפל לא נבנו באופן ססגוני במיוחד בהשוואה לעיצוב 45, כולן קיבלו מספרי עיצוב בין 60 ל-68. נדמה שבמשך התקופה הזו, החברה התעלמה לחלוטין משיטת המספור הישנה של מרטין (שעליה שמר בקנאות ההיסטוריון מייק לונגוורת’). למרות שאף אחד לא התעסק עם המספרים המקוריים, הדגמים החדשים של מרטין לא נקראו על פי אותה השפה.

הצגת דגמי הג’מבו והמייפל עלה כמעט ללא הבחנה, בגלל שינוי שהגיע באיחור. יחד עם הדגמים החדשים הללו, הופיע צוואר צר יותר, בעל “פרופיל נמוך”, עם טראס רוד מתכוונן. במרטין הודו באיחור האופנתי שלהם בשילוב הטראס רוד בצווארי הגיטרות בעלות הטופ השטוח. האיחור נבע בעיקר בגלל שהחברה כבר השתמשה בטראס רוד 20 לפני כן, בסדרת ה-GT החשמלית שלה. אבל הפעם, מרטין השתמשו באותו הרוד שהוכיח את הצלחתו בדגמי Shenandoah. מדובר היה ברצועת אלומיניום מוצקה בצורת U, אשר החביאה מוט מתכוונן, שאליו היה גישה דרך חור התהודה. הטראס רוד המתכוונן, גרם לגיטרות בעלות הצוואר הצר החדש, משיכה גדולה יותר בקרב נשים גיטריסטיות ובקרב קהל הצעירים. המהלך הפך את מרטין לתחרותית יותר עם הגיטרות של טיילור וכלים של חברות אחרות, חדשות יותר, שהדגישו את הצורך בצוואר רזה בעל יכולת נגינה גבוה יותר. במשך התקופה הזו, אם חברת גיטרות הייתה מצהירה על צוואר הגיטרה שלה “רזה, מהיר, וקל לניגון”, כוונתה הייתה “צר יותר וקל יותר לנגן בכלי, מאשר מרטין סטנדרטית”. המוניטין של החברה, לגיטרות בעלות צווארים מנופחים וגובה מיתרים גבוה, יהפוך למכשול לעוד זמן, אם כי, צוואר גדול יותר בסגנון “וינטג’” יהפוך שוב לאופנתי מספר שנים אחרי.

כל השיפורים והדגמים החדשים הגיעו בדיוק בזמן, כיון שבשנת 1985, הגיטרה האקוסטית יצאה משנת היופי שלה וחזרה ובגדול לתודעת הקהל. דור חדש של זמרים, מלחינים, כותבי שירים, רובם נשים, החזירו את הגיטרה האקוסטית לזרקורי מוזיקת הפופ, והגיטריסטים של סגנון הפינגרסטייל סולו החדש, כתבו ועיבדו יצירות שיועדו לניגון במיוחד על מיתרי פלדה. חלק ממוזיקת הגיטרה האינסטרומנטלית הייתה מז’אנר הניו אייג’ בהנהגתו של וויל אקרמן והלייבל Windham hill שלו, אך מייקל הדג’ס נתן אינטרפרטציה אישית רחבה יותר לכיוונים הפתוחים, בעודו מייצר קצב עשיר עם גיטרת ה-D-28 שלו. בז’אנר הקאנטרי, היתה התרחקות מגיטרות חשמליות וצלילי הפופ של הסינטיסייזר. בזמן שאמנים חדשים כמו ריקי סקאגז החזירו את המאזינים לשורשי הסגנון של הגיטרה האקוסטית, זו חזרה לבמה המרכזית פעם נוספת.

הדגמים החדשים של מרטין

הקטלוג של מרטין היה רחב וצבעוני יותר מתמיד, עם מגוון של גדלים ועיצובים, אשר מציעים משהו עבור כל מי שרצה גיטרה גדולה. דגמי המייפל החדשים, הביאו ללקוחות הזדמנות לרכוש גיטרת מרטין בלונדינית, מראה שהיה זמין בעבר רק אצל גיבסון, גילד וטיילור. כריס מרטין סייר מדי פעם בסוכנויות עם דיאן פונזיו, זמרת/יוצרת מניו יורק שנגנה על J-40, או דייויד בקר, שניגן על MC-68 (מייפל קאטאווי) עם גימור סאנברסט בכל הגוף, מראה חדש נוסף של מרטין. שני האמנים הללו נגנו על גיטרות מוגברות של מרטין.

למרות שחלק  קטן מהמעריצים יעלבו, המסר כעת היה ברור – מרטין היא יותר מחברת הגיטרות האהובה על סבא. תוספת הג’מבו, ליין הכלים בעלי 12 מיתרים, ודגמי Cutaway הגבירו את המשיכה למותג הגיטרות של מרטין עבור אלו שלא גדלו על ההגדה שכל מה שגיטריסט צריך הוא D-28. בעיה גדולה אחת נשארה למרות הכל, כאשר בהשוואה למתחרות (בתקופה זו בעיקר Guild ו-Taylor) הגיטרות של מרטין עדיין היו יקרות בהרבה. דגמי ה-Shenandoah נבנו על מנת למלא את הפער, אך סוחרים רבים לא רכשו אותם. היה ידוע שדגמי Shenandoah לא היו גיטרות מרטין שנבנו בנזרת’ בדיוק.

עם הצגת הצוואר בעל הפרופיל הנמוך, מרטין החלה להציע יותר מגרסאות צרות או רחבות יותר. כפי שמוצג כאן, החברה החלה להציעה וריאציות בצורה כללית ועומק צווארי הגיטרות שלה, לא רק עובי שונה.

קטע זה שנפרש על שני עמודים בקטלוג של שנת 1986, עם תמונות שהגיעו מקטלוגים קודמים של מרטין, היה יכול להקרא “כלים שאנחנו לא מכינים, אלא אם כן אתה מתעקש”. יוקולילי, גיטרות טיפל, מנדולינות וגיטרות טנור היו שוליות מדי כדי להמשיך ליצרן, למרות שחלק מהדגמים הסמליים שעדיין היו באופנה כמו O-16NY, OOO-18 ו-OO-21 גם בוטלו, מכיוון שמרטין התמקדו בעיקר בגיטרות דרדנוט וג’מבו.

גיטרות מייפל אשר הוצגו ב-1985, נתנו למרטין גם מראה חדש וגם טווח טונאלי שונה. הדגם MC-68 בעל גוף Cutaway אופיין בגימור סאנברסט בכל הגוף. למרות שדגמים אלו לא נמכרו במספרים ענקיים, הם סימלו את היכולת והנכונות של מרטין לייצר דגמים שאינם דרדנוט.

מרטין מציגה דגם דרדנוט זול וחדש

בשנת 1984, מרטין מינתה את דיק דהוולט כמנהל המכירות. לאחר תריסר שנים כנציג מכירות במרכז-מערב המדינה, דהוולט צפה במרטין מדרדרת ואז מתחילה לטפס שוב, אך הוא גם היה מודע לתחרות הצומחת מיצרני גיטרות אחרות כמו טיילור. במקום להסתמך על דיווחים מצוותי מכירות באזורים שונים במדינה בלבד, דהוולט, קצין לשעבר בצבא, הרים טלפונים ותחקר את הקמעונאים על אופן מכירות גיטרות מרטין לעומת מתחריה. הוא גילה שבטווחי המחירים הגבוהים, מרטין שלטה בתחום האקוסטי. אך לתדהמתו, הוא גילה שבטווחי המחירים הנמוכים, מרטין הפסידה לגיטרות אמריקניות. הוא ידע שאם גיטריסט התחיל עם מותג אחר של גיטרות, הסיכוי שיישאר עם אותו המותג הוא גבוה יותר כאשר ילך לחפש גודל אחר או דגם יותר יוקרתי.

ההבנה שיצרנים אחרים נוגסים בנתח הרווחים של שוק הגיטרות האקוסטיות, עם כלים במחירים נמוכים בהרבה משלהם, הביאה את מרטין בשנת 1986, להציג דגם דרדנוט זול וחדש. לעומת הגיטרות של סדרת Shenandoah, ה-D-16 החדש נבנה כולו בנזרת’, והוא נשמע טוב כמו הדגמים היקרים. למעשה, עם עיצוב צלעות תמך בדומה ל-HD-28, מרטין עלתה על הנוסחה המנצחת – גיטרות בעלות סאונד טוב יותר, בעד מחיר נמוך יותר. הדגם הראשון היה D-16K, עם ביינדינג כהה ופשוט על לוח התהודה וללא ביינדינג עבור הגב. כאשר הוצג בכנס NAMM של ינואר 1986, ל-D-16K היה מחיר קמעונאות של 200$ פחות מה-D-18. כמעט 400 עותקים של הדגם החדש נמכרו באותה השנה, כמעט פי שתיים מהמספר שבו נמכר D-18 באותה התקופה. בכנס של השנה שאחרי הוצג D-16M מעץ מהגוני, כמעט 600 עותקים נמכרו באותה השנה, מה שהפך את הדגם לגיטרת הדרדנוט הרביעית ברשימת הנמכרות ביותר של אותה השנה. דגמי D-16 מיוחדים יופיעו בהמשך, כולל D-16A (גב וצדי מעץ מילה-Ash), וה-D-16W (מעץ אגוז). לעומת עיצובים אחרים של מרטין, בשנות השמונים עיצוב 16 הפך יותר לסדרה מאשר עיצוב ספציפי בעל מאפיינים קבועים, מכיוון שמגוון רחב של עצים ומאפיינים הופיעו על סדרת 16 של מרטין מאז שהופיע לראשונה ה-D-16.

יש כאלו שיאמרו ששנת 1986 נחשבה לשנה שבה מרטין ניסתה ללכת לכל הכיוונים בו זמנית. הדגם D-16 היה הגיטרה מעץ מלא, הזולה ביותר שנבנתה בנזרת’ מזה זמן רב. בצד השני של הסקאלה עמד הדגם היוקרתי J-45M, מדובר בדגם שנבנה במהדורה מוגבלת של גיטרת החודש ותומחר עבור קצת פחות מ-7000$, כמעט פי שתיים ממחירה של גיטרת D-45. להפתעת כולם, 17 דגמי הג’מבו היוקרתיים הללו נמכרו. שיא יצור גיטרות מסדרת “גיטרת החודש”, נקבע כאשר החברה קיבלה 138 הזמנות לדגם HD-28SE (גרסת חתימה) עם מאפיינים נוספים שהתחקו אחר המקור משנות השלושים, בנוסף לחתימות בחלק הפנימי של טופ הגיטרה ע”י סי. אף. השלישי, סי. אף הרביעי (כריס) וכל האנשים שמובילים את המפעל. למרות הצורך במראה לשם הנאה מהמאפיין האחרון, החתימות משכו מספר רב של רוכשים אשר כנראה היו מוותרים על הוצאה נוספת ומחודשת של דגם D-28 משנות השלושים. כריס מרטין הבחין שמעריצי מרטין רצו קשר ויזואלי לאנשים שבנו את הגיטרות של מרטין, לעומת תזכורת על ראש הגיטרה לגבי מקום היוולדה.

באותה השנה מרטין נכנסו להסכם עם חברת הגיטרות schoenberg, כדי לבנות דגמי OM עם ערמה של מאפייני וינטג’, אך עם חיתוך מעוגל וחור תהודה מסורתי. (חלק מהעבודה על הדגמים האלו נעשתה ע”י בוני הגיטרות של schoenberg, דנה בורג’ויס ומאוחר יותר, טי. ג’יי. ת’ומפסון).

בחיקוי למהלך דומה 70 שנה לפני, חברת מרטין גילתה שוק חדש עבור כלי שבנתה בשיתוף פעולה עם חברה אחרת. ההצלחה המסחררת של דגמי Schoenberg OM, הובילה את מרטין לקחת ברצינות את בניית הגיטרות בעלות נקודות דומות לגיטרות וינטג’, במיוחד עבור נגני פינגרסטייל. בתמונה מוצגת גיטרת Schoenberg soloist  אשר מופיעה על כריכת המגזין A.S.I.A’s Guitarmaker.

זה היה דגם ממותג קסטום הראשון של מרטין מזה עשורים, עם מחיר קמעונאות גדול בהרבה מכל גיטרה של מרטין למעט עיצוב 45. בגיטרה בוצעה עבודת ביינדינג ופרטים נוספים שהחברה לא הציעה, אפילו לא דרך חנות הקסטום. כמו כלים מוקדמים שנבנו עבור Southern California Music וחברת Ditson, שיתוף הפעולה עם אריק שואנברג העידה על שוק שמרטין לא ידעה על קיומו לפני כן. היה ביקוש גדל ומתמיד לגיטרות קטנות יותר לסגנון פינגרסטייל אבל, למעט דגמי ה-M, מרטין ננעלה במצב הפוך ממה שהייתה לפני 60 שנה. אז, הקונים זעקו לגיטרות גדולות, אך מרטין התעקשו על גיטרות מגודל O עד טריפל OOO, בזמן שבנתה גיטרות דרדנוט עבור דיטסון. כעת, קהילה של נגני פינגרסטייל חיפשו אחר דגמי OM קטנים יותר, אך מרטין נשארה עם דגמי D, J ו-M שלה בזמן שהכינו הוצאות מחודשות לדגמי OM של schoenberg.

דגם פופולרי מסדרת “גיטרת החודש” של חנות הקסטום היה הדגם HD-28SE) Signature Edition) משנת 1986, חתום ע”י סי. אף. מרטין השלישי, סי. אף. הרביעי, וכל האנשים והנשים שהובילו את המפעל. גרסה זהה עם רוזווד ברזילאי הופיעה שנה לאחר מכן, אך חתימתו של סי. אף. השלישי תוחסר.

הרעיון של דיק בואק MC2-28, נקרא בצורה גאונית “MC Squared” (אם. סי. בריבוע) והוצע בסדרת גיטרת החודש בשנת 1988. אחרי כל העשורים ללא בניית דגמי Cutaway, מי יכול להאשים את מרטין על הגזמת-יתר מדי פעם?

מותו של סי. אף. מרטין השלישי אוזכר באופן נרחב בכל התקשורת של תעשיית המוזיקה. כפי שמוצג בהודעת הפטירה (שנת לידתו הודפסה בשגיאה: הוא נולד בשנת 1894 למעשה) ממגזין Guitar Player, ואילוסטרציה שצייר דיק בואק במחווה.

מותו של כריסטיאן פרדריק השלישי

החדשות החשובות והמצערות ביותר שיצאו מנזרת’ בשנת 1986, התרחשו ב-15 ליוני כאשר כריסטיאן פרדריק מרטין השלישי, ממקימי החברה, נפטר בגיל 91. למרות שלא היה דינמי וחדשן כמו שאביו היה ידוע, סי. אף. השלישי נלחם כדי להשאיר את החברה שלו בחיים, גם בגיל שבו רוב האנשים בגילו היו שבעי רצון אם יכלו לעקוב אחרי תרופותיהם. הוא השאיר את הערך של מרטין בחיים, גם בתקופה בה מעט חברות בגודל של מרטין יכלו לזכור מה קרה לפני השפל הגדול, ובטח שלא לפני מלחמת האזרחים.

חברי ההנהלה של מרטין כנראה החליטו שהדרך החוצה מהתקופה האפלה כלכלית היא לעקוב אחרי עקבותיו של סי. אף השלישי, כאשר הצביעו על מינויו של כריס מרטין למנכ”ל מרטין, למרות העובדה שהיה רק בן 31. היו”ר הצעיר צריך היה לעבוד קשה על מנת שחברת הגיטרות מרטין תוכל לשרוד ברוח הסב.

קצת על סי. אף. מרטין השלישי

כריסטיאן פרדריק מרטין השלישי, נולד ב-9 לספטמבר, 1894, בנזרת’. הילד הבכור של פרנק הנרי ואישתו, ג’ני. לעומת בני משפחת מרטין לפניו והדורות שבאו אחריו, סי. אף. השלישי למד לנגן בגיטרה מגיל מוקדם. אחיו הצעיר, הרברט ניגן על מנדולינה. שני המרטינים הצעירים נגנו בארועים עם מועדון המנדולינות Aetna בנזרת’ ועם הרכבים דומים באלנטאון ובת’להם הקרובים. למרות שקריירת ההופעות שלו הייתה חובבנית בשיאה, הוא עדיין מובדל כבן שושלת מרטין היחיד שהופיע בפומבי עם גיטרה.

סי. אף. השלישי עוצר להצטלם ביום חורפי בנזרת’, מתוארך ל-1902.

פרדריק, כפי שנקרא לרוב, למד בבתי הספר האזוריים וסיים את התיכון בשנת 1911. למרות שצולם לעיתים בתמונות מוקדמות עם גיטרת מרטין מדגם OO-42, התחיל לנגן על OOO-45 קסטום בערך בזמן זה, כאשר לקח איתו את הכלי לאוניברסיטת פרינסטון בה התחיל ללמוד בשנת 1912. לאחר סיום לימודיו ב-1916, ניסה להתקבל ללימודי מנהל עסקים בהארוורד, אך בזמן שאחיו הצעיר הרברט היה עסוק בלימודיו דאז בפרינסטון, פרדריק הוזעק הביתה לעזור עם העסק המשפחתי. חברת מרטין בדיוק התחילה לבנות יוקולילי, ולייצר מגוון רחב של כלים עבור דיטסון, אז תקופה של התרחבות מהירה עמדה בפתח.

פרדריק החל לעבוד בעסק המשפחתי בגיל צעיר מאוד, בעודו מותח מיתרים על גיטרות ומטאטא את רצפת הסדנה. לעומת אביו, מעולם לא עבד משרה מלאה בבניית גיטרות, בין היתר, בגלל שהשכלתו הפכה אותו ליקר ערך במשרדים. אבל, כילד ומאוחר יותר כנער, בזמן כזה או אחר עבד פרדריק כמעט בכל תחנת עבודה אפשרית במפעל שבנורת’ סטריט. הוא הכיר באופן אינטימי כל שלב בבניית גיטרת מרטין.

ביתם של פרדריק ודייזי מרטין בנזרת’, מתוארך ל-1940.

סי. אף. השלישי ואישתו דייזי עם ילדיהם פרנק ופאם בסוף שנות השלושים של המאה העשרים. ניתן לראות את בית המשחקים של הילדים ברקע.

כאשר ארה”ב נכנסה למלחה”ע הראשונה ב-1917, סי. אף. השלישי התנדב לשירות, אך דורג בפרופיל נמוך בגלל בעיות ראיה. הוא שירת ב-YMCA של הצבא עד 1919, תחילה כמזכיר ומאוחר יותר כמורה לאנגלית. בזמן ששירת בבלו רידג’, קרולינה הצפונית, פרדריק הכיר את דייזי אלאן, מקומית מאטלנטה, ג’ורג’יה. הם התחתנו בשנת 1920 וחזרו לגור בנזרת’. לזוג פרדריק ודייזי נולדו שני ילדים. בנו, פרנק הרברט מרטין נולד ב-1933, וביתם, פמלה, ב-1936.

ברגע שחזרו לנזרת’, פרדריק עבד כעוזר של אביו, בזמן שאחיו הצעיר יצא לדרכים כנציג מכירות של מרטין. אחד מתפקידיו של פרדריק, היה לענות למכתבים הרבים שנשלחו למרטין מדי שבוע, ולמזלנו בזכות איכולת העבודה הגבוה שלו, המכתבים האלו שרדו עד היום. חברת מרטין שמרה על רוב המכתבים שקיבלו, בשימוש גב המכתבים עבור עותק הפחם שפרדריק היה עונה. מכתבים לכולם מוואנדה אולקוט-ביקפורד ועד לג’ין אוטרי מציגים את פרדריק כסבלני ובעל תושייה במכתבים שהרגיש שכל בקשה, לא משנה כמה קטנונית או מגוחכת, שווה תגובה מנומסת ומנוסחת היטב. התכתבויותיו עם אלו שחיפשו עבודה בחברת מרטין, במיוחד בזמן שנים קודרות כמו אלו של השפל הגדול, מראות צד מלא חמלה שלו.

פטירתו הפתאומית של הרבט מרטין

כאשר הרברט מרטין נפטר בפתאומיות בינואר 1927, פרדריק לקח את מקומו של אחיו על הדרכים כנציג מכירות עבור חברת מרטין. חלק מתפקידו היה לדבר עם סוחרי מרטין לגבי אילו סוגי כלים הם צריכים, אילו שינויים רצו לראות בכלים של מרטין ולהעביר את המסרים בחזרה למפעל. תפקיד זה היה חשוב במיוחד מכיון שמרטין ענתה לביקוש החדש עבור גיטרות טנור, אשר יצגו אחוז משמעותי מהמכירות של החברה לשנים הבאות. למרות שמרטין שכרה איש מכירות לדרכים, ג’יימס מרקלי, בשנת 1928, פרדריק עדיין יצא לדרכים לפרקים ואפילו ביצע תפקידים של יחסי ציבור עבור החברה, כפי שעשה כאשר שילח במו ידיו את דגם OOO-45 המיוחד “Blue Yodel” לג’ימי רודג’רס כאשר הופיע בניו יורק. בזמן שהשפל החל לצוף, סי. אף. השלישי, קבל עבודה להעריך את הנזקים עבור קמעונאי מרטין, ודיווח לאביו. בזמן זה פרנק הנרי כבר היה בשנות השישים לחייו, ולמרות ששמר על תפקידו כנשיא ומנהל החברה, פרדריק זכה לתואר האחראי. הוא תמיד היה קרוב לעובדי המפעל, בעודו היה עושה סיורים ודיבר עם כולם. השמרנות האגדית של פרדריק הייתה כנראה כתוצאה של הזמנים המייאשים האלו, וכריס מרטין (נכדו, סי. אף. הרביעי) העיד שהיה מוציא נייר שיוף מהפח, אם ראה שניתן עדיין לנצלו.

השמרנות של פרדריק מרטין

השמרנות של פרדריק הועברה דרכו לגיטרות של חברת מרטין. למרות הביקוש הברור עבור גיטרות יוקרתיות בשנות החמישים, פרדריק מעולם לא החיה את העיצובים 42 ו-45 בעלי מסגרת הפנינה. הוא לא היה מרוצה כשבאמצע שנות השישים, גילה שגיטרת דרדנוט שחורה נבנתה מאחורי גבו עבור ג’וני קאש. פרדריק האמין שהיופי המעודן של עיצובים 18, 21 ו-28 הציגו באופן הכי מדויק את המורשת של מרטין. אמונתו האיתנה בדרך שהגיטרות האלו נבנו הייתה חשובה באותה המידה, והגיטרות שנבנו תחת הנהגתו, נבנו בעבודת יד מעולה, בתקופה בה חברות כלי נגינה אמריקניות ניסו לקחת כל קיצור דרך שמכונות יצור מודרניות יכלו לאפשר.

מינויו של סי.אף. מרטין השלישי

סי. אף. השלישי קיבל את תפקיד נשיאות חברת מרטין ב-1948, אחרי מות אביו. רק באמצע שנות השישים, כשהתקרב לגיל 70, התחיל להעביר את מחויבויותיו אל בנו, פרנק הרברט. פרדריק מעולם לא ניתק את הקשר שלו עם עובדי מרטין, גם במשך הימים האפלים של סוף הנהגת בנו פרנק. הוא היה אחראי בעיקר על קבלת נכדו לתפקיד הנהלת החברה אחרי פרישתו של פרנק. המהלך הזה הוציא את מרטין מהחובות ומהלך הרוח הקר ששרר בין המפעל למשרדים. חרף העובדה, שקיבלו בחברה מספר הצעות למוכרה, פרדריק סירב למכור את החברה, על אף שרצו לעוט עליה כמו עורבים. בנוסף, פרדריק מעולם לא באמת פרש, ושהייתו בתוך המפעל הייתה השראה בפני העצמה. התמדתו ועבודתו מלאת ההקרבה, הניבה פירות וחברת הגיטרות מרטין, הייתה ממש בדרך להבראה כשנפטר ב-15 ליוני, 1986, בגיל 91.

אולי סי. אף מרטין השלישי לא היה השאפתן או החדשני ביותר משושלת מרטין, אך הוא האדם האחראי על שימור הגיטרות של מרטין כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

סוף שנות השמונים הובילו את מרטין להמשיך להרחיב את מגוון הדגמים שלה, אך השינויים היו מינוריים אל מול הפעילות הענפה שנראתה מספר שנים לפני כן.

פרדריק נתן לאישתו דייזי את היוקולילי הזה, מעיצוב 5, תחילת שנות הארבעים. עד הזמן הזה, החברה כבר הפסיקה להשתמש בעץ קואה, לכן נבנה מעץ מהגוני באיכות גבוה במיוחד.

סי. אף. השלישי העדיף שיקראו לו פשוט פרד, אבל בגלל תפקידו כמייסד החברה עם היסטוריה כה ארוכה, הוא נשאר “מר. מרטין” עבור כולם מלבד חבריו הקרובים ביותר.

דגם המלאי הראשון עם גימור שחור (J-40BK) הופיע בשנת 1988, יחד עם גרסת קאטאווי של הדגם J-40 ודרדנוט מייפל. הצוואר בעל הפרופיל הנמוך הפך לסטנדרט על כל דגמי 14 הסריגים בעלי שישה מיתרים. צלעות התמך הקלות יותר שאפיינו את חלקי הטופ שהופיעו מחדש לראשונה על הדגם HD-28, החליפו את עיצוב הצלעות הכבד יותר שאפיין את שנות השבעים, לפחות על הדגמים היוקרתיים יותר. ה-D-45 היה הראשון שזכה לשינוי, כשאחריו השינוי הגיע גם ל-D-41 בשנת 1988. (השנה האחרונה שפלטות הגשר נבנו מעץ רוזווד על כל הדגמים הייתה 1986, למרות שרוב הגיטרות של מרטין, כמו ה-D-18 וה-D-28, שמרו על עיצוב הצלעות הלא מגולפות).

1988 הייתה גם השנה האחרונה בה העיצובים 16, 18 ו-21 קיבלו רוזטת חור תהודה פשוטה יותר מעיצובים 28 ומעלה. עם השגשוג של הדגמים החדשים, היה הרבה יותר יעיל להשתמש באותה הרוזטה על רוב הגיטרות של מרטין שלא זכו לרוזטת פנינה על חור התהודה שלהן. אך עם הדגש הגדל על נאמנות היסטורית למקור, הרוזטה העתיקה של עיצוב 18 לא תעלם לעוד שנים רבות. במאי 1988, הוצאה מיוחדת בשם “Guitar Collectors” של מגזין Frets, עם כתבה ראשית על הדרדנוט של מרטין, הראתה שההיסטוריה וההתפתחות של דגמי מרטין, היו לא רק שפה מסתורית שדוברה בחדרים סגורים של חנויות גיטרות. הסיפור של מרטין הפך במקום לחלק משפה משותפת שחיברה את נגני גיטרות אקוסטיות.

ב-1989, מרטין לקחה סוף סוף ברצינות את הבקשות עבור גיטרה קטנת-מימדים, גם בגודלה וגם במחירה, כשהציגה את ה-OOO-16M ונתנה לה את אותם המדדים הזהים של דגם D-16M של אותה השנה. גרסת הקאטאווי OOOC-16 הייתה קריצה נוספת של מרטין לנגני הפינגרסטייל שהיוו כוח מרכזי בביקוש לגיטרות קטנות יותר, אך החברה נמנעה מלייצר דגמי OM ודאבל OO נוספות מעץ רוזווד. אולי בגלל שמרטין חשבה שסדרת M צריכה למלא את הביקוש הזה, אבל, דגמי M עדיין נחשבו לגיטרות גדולות, למרות העומק הצר יחסית (כמעט ברוחב של 16).

בכל פעם שגיטרות אקוסטיות וינטג’ מופיעות בעיתונים, מרטין זוכה לפרסום חינמי. כתבה ראשית זו של מגזין Frets מתוארכת למאי 1988. הביקוש הגואה עבור דגמי מרטין משנות השלושים, הובילו לדגמים חדשים עם מדדי וינטג’ תואמים, ובסופו של דבר לסדרת הוינטג’ של מרטין.

גיטרות הבס B-40 ו–B-65 התווספו לרשימת המחירים בשנת 1989, וקיבלו דגם נוסף בעל קאטאווי, חמישה מיתרים ודגמים חסרי סריגים. למרות ההצלחה של דגמי הבס, מרטין לא תמכור מספרים משמעותיים של גיטרות בס אקוסטיות עד שגרסאות זולות יותר יופיעו בסדרת 1, סדרת ROAD וסדרת 15 מספר שנים מאוחר יותר.

הבס האקוסטית של מרטין

בשנת 1989 נעשה מהלך קיצוני. מרטין הציגה את הבס האקוסטית בעלת ארבעת המיתרים הראשונה שלה. הגיטרה עוצבה ע”י דיק בואק, לבקשתו של כריס מרטין, אשר חברו הטוב ביותר, מאט מקפאדן, היה נגן בס מוכשר. אחרי שהתקשה ליצר אבטיפוס במחלקת מחקר ופיתוח של מרטין, בואק בנה לבסוף צוואר ארוך עבור גוף של דגם J-18 והשלים את הדוגמה במו ידיו. הגרסה הרשמית, עם גב וצדדי רוזווד בשם B-40, הייתה הצלחה בכנס NAMM של אותה השנה. אל הדגם התווסף B-65 מעץ מייפל, דגם קאטאווי מאוחר יותר ואפילו דגם בעל חמישה מיתרים. מספר גיטרות בס דרדנוט ממייפל נבנו גם כן, אך לבסוף מרטין החליטה להישאר עם גוף ג’מבו. חלק גדול מהבסים האלו נמכרו עם פיקאפ ומכווני שליטת טון ווליום על הצד, ובמהירות הפכו לתוספת פופולרית ללהקות אקוסטיות.

ההופעה האקוסטית בערוץ MTV

לסמל את חזרת הגיטרה האקוסטית, בנובמבר 1989 צופי הכבלים בטלוויזיה ראו בפעם הראשונה את MTV Unplugged, תכנית בה מוזיקאים דילגו על עבודת האולפן המדוקדקת שכל אלבומיהם קיבלו בתמורה לגרסאות אקוסטיות של שיריהם הידועים. היו הרבה זיופים ותוים שפוספסו, אך המוזיקה והמוזיקאים הוצגו בצורה אמיתית יותר, משהופיעו בקליפים. התכנית הייתה הצלחה ענקית. אך לא הייתם צריכים לחפש גיטרה אקוסטית כדי לשמוע אותה, עכשיו ששנות השמונים נרגעו. גיטרות פינגרסטייל הופיעו בכל מקום ממוזיקת רקע לתכניות טלויזיה ועד למערכות הסטריאו של חנויות ואפילו במעליות.

מרטין סיימה את שנות השמונים במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתה בתחילתם, למרות שסך היצור השנתי של החברה היה עדיין נמוך בקצת מזה של לפני עשור. ההבדל היה שמרטין הייתה כעת יותר תחרותית מול היריבים שלה, עם צוות הנהלה מגובש ופס גיטרות מגוון ומרגש. הרע מכל נגמר. חברת הגיטרות של מרטין כבר לא הייתה תחת קשיים. אך עדיין היו מספיק אתגרים לפניהם.

השכבות המרובות של ביינדינג שחור ולבן, רוזטת פנינה, וסימוני סריגים מיוחדים הפכו את הדגם J-40 למועמד מושלם לביצוע גימור שחור מבריק.

הדגם OOOC-16, הוצג בשנת 1989, היה דגם הקאטאווי הראשון של מרטין בעל מימדים קטנים ומחיר נמוך. מספר שנים לאחר מכן, כשקיבלו חור תהודה עגול ואלקטרוניקה מותקנת, דגמי הקאטאווי בגודל טריפל  OOO מסדרת 16 יהפכו לאחוז גדול ממכירות האקוסטיות/חשמליות של החברה.

הגיטרה מדגם OOO-45 של פרדריק, נבנתה בשנת 1911, זמן קצר לפני שהתחיל ללמוד בפרינסטון. מסגור השנהב של לוח הסריגים וראש הגיטרה, אך ללא סימוני סריגים, מראה את השפעת דגמי עיצוב 44 של וודה אולקוט-ביקפורד. מסגור הפנינה על הגוף הופשטה. אפילו כאשר בחר בעיצוב 45 היוקרתי, סי. אף. השלישי הראה את חוסר עניינו בקישוט ססגוני.

סי. אף. מרטין השלישי במכוניות מתנגשות בפיקניק החברה בפארק בושקיל.

פרנק הרברט מרטין ואדי מאסט. אדי היה שחקן כדורסל מוכשר שבא לעבוד במנסרה של מרטין.

קולאז’ תמונות של המפעל מתוך הקטלוג של מרטין משנת 1989.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.

נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.