קצת על הגיטריסט הענק ואחד מחלוצי הפיוז'ן החשובים בהיסטוריה
ג’ון מקלאפלין, אזרח העולם yifat
קצת על הגיטריסט הענק ואחד מחלוצי הפיוז'ן החשובים בהיסטוריה
yifat | יולי 18
yifat | יולי 18
אי אפשר לחשוב או לכתוב על ג’ון מקלאפלין מבלי להזכיר את התפיסה הגלובלית והרחבה שלו, ובאופן בו היא מתבטאת בכל אספקט של האיש, גיבור הגיטרה הכה ייחודי הזה.
הנימוסים האנגליים, בהם ניתן להבחין מיד, חלקו הבלתי נפרד במסורת המוזיקה האמריקאית, המסירות שלו לתרבות ולמוזיקה ההודית, השיגעון שלו לפלמנקו, ויכולתו לאגד סביבו חברי הרכב מקצוות הגלובוס. מקלאפלין גם דובר מספר רב של שפות, הן ורבאלית והן מבחינה מוזיקלית כמובן, ללא ספק מדובר באמן תקשורת ממעלה ראשונה. למרות שיהיה זה קל למנות את יכולותיו הטכניות והמגוונות, יהיה זה מדויק יותר לומר שמדובר באמן שהיה לו האומץ והיכולת להתפתח בכיוון ייחודי כבר בשלב מוקדם בקריירה, והוא ניחן גם בסקרנות להביע את סגנונו הייחודי בקשת רחבה של סיטואציות מוזיקליות ועולמות תרבותיים.
מקלאפלין הקליט את אלבומו הראשון Extrapolation בשנת 1969, אבל הפופולאריות שלו הגיע כשמצא עצמו, בשנה אחת, מקליט שלושה אלבומים שכבר הפכו לקלאסיקות – In a Silent Way עם הגדול מכולם מיילס דיוויס, Lifetime’s Emergency של טוני וויליאמס, ואלבומו של ויין שורטר Super Nova.. מדובר בהספק מרשים מאוד, גם אם לוקחים בחשבון שהוא היה בגיל 27 כשהקליט אלבומים אלו. היה זה אלבום נוסף שהקליט לאחר מכן עם מיילס, אשר מיקם אותו כחלוץ פיוז’ן וכאחד הגיטריסטים הגדולים בדורו. מדובר באחד האלבומים המהפכניים, הייחודיים ולטעמי, מהטובים ביותר של מיילס ובכלל במוזיקה – האלבום Bitches Brew. לא רק שמקלאפלין היה הראשון מבין שרשרת הגיטריסטים המטורפת שעברה תחת ניצוחו של מיילס (ביניהם ג’ון סקופילד, מייק סטרן ורובן פורד), אלא הוא היה חלק מפתיחת השער לעולם האינסופי שבין הג’אז לרוק, עם כל העושר שיכול להיכנס ביניהם. לאחר מכן מקלאפלין פרש כנפיו ועזב את ההרכב של מיילס משם יצא לדרך עצמאית. אותה הוא התחיל בהקמת ה – Mahavishnu Orchestra, הרכב שלא רק לקח את הפיוז’ן מספר צעדים קדימה, אלא גם כלל השפעות נרחבות של מוזיקה הודית מסורתית, והיה מכונן מבחינת רמת המוזיקליות הגבוהה של הנגנים. בין אם דרך הקלטות יפהפיות של דואטים אקוסטיים לכמה מהסטנדרטים הגדולים (גרסתו לקטע Goodbye Pork Pie Hat היא לא משהו שמותר לכם להחמיץ), ובין אם עבודתו החלוצית בהרכב שחיבר בין הודו למערב Shakti, מקלאפלין מוכיח שוב ושוב שיכולותיו וגישתו יכולים לבוא לידי ביטוי בכל עולם מוזיקלי המסקרן אותו.
פלמנקו, ג’אז, מוזיקה הודית, רוק, פיוז’ן ומה שביניהם
הפגישה של מקלאפלין עם האיש והאגדה פאקו דה לוסיה בשנת 1978 הובילה גם היא לפתיחתו המוזיקלית לעולם נוסף, שהעשיר אותו (ואותנו) עד אין קץ. עוד כנער מקלאפלין העריץ את סגנון הפלמנקו, כך שאין זה פלא שהמפגש עם גדול נגני הפלמנקו, הוליד שיתוף פעולה וחברות עמוקה שנמשכו עד מותו של דה לוסיה בשנת 2014. לשניים היו סיבובי הופעות והקלטות דואטים רבות, אך שיא הפופולאריות בשיתוף הפעולה שלהם הגיע מטריו העל, שכלל תחילה את לארי קוריאל ולאחר מכן את אל די מיולה (האלבום Friday night in San Francisco, גם עליו חלה חובת האזנה).
במשך השנים, מצא עצמו מקלאפלין יוצא וחוזר מהעולם האקוסטי, כאשר מדי פעם מנגן יצירות מקוריות, לפעמים סטנדרטים של ג’אז, ולפעמים מוזיקה המושתת על מקצבי פלמנקו או ראגה הודית. בין כל הדילוגים הסגנוניים האלה הוא מעולם לא חדל להיות דמות חשובה ובעלת השפעה ביקום המוזיקלי של הג’אז. למרות שיש תכניות לפרויקט אקוסטי נוסף, ומחשבות לשחרר אלבום הופעה ישן שבצע עם פאקו דה לוסיה, בימים אלו מקלאפלין בוחר להתמקד לתת בראש עם גיטרת הPRS שלו בהרכב האנרגטי והגלובלי במהותו – המימד הרביעי 4th Dimension. הרכב הכולל את רנג’יט ברוט על התופים (הודו), גארי הסבנד על הקלידים (אנגליה) ואתיאן מ’באפה על הבס (קמרון). מעבר לדגש החזק שההרכב שם על צד הרוק שבפיוז’ן, ההרכב משלב מקצבים והרמוניות נפלאים מאפריקה והודו, תוך שמירה על רמה מוזיקלית מצטיינת. כמי שנכח בהופעה של ההרכב הזה, אי אפשר שלא לציין שאכן מדובר בחוויה מיוחדת, כאשר כל כך הרבה עולמות מוזיקליים נפגשים מבלי ליצור תחושת עומס כלל. ההרכב הוציא השנה את אלבומו השלישי Black Light, שם ניתן לשמוע את מקלאפלין בכמה מתפקידי הגיטרה הנועזים ביותר שביטא לאורך הקריירה. תוך דגש מוצדק ומבורך על התיפוף החייתי של רנג’יט ברוט, ההרכב משקף כיוון מודרני הכולל שימוש בסאונדים אלקטרוניים ויצירת לופים. בעוד מקלאפלין מספק ליינים ותפקידים יפהפיים, האלבום בנוי באופן הפחות מבוסס על תפקידי מלודיה, מה שמאפשר אלתור חופשי יותר של כל חברי ההרכב. דבר נוסף שייחודי באלבום מצוי בעובדה שעד כה מקלאפלין דאג להפריד הרמטית בין פרויקטים המשלבים גיטרה חשמלית לבין כאלה המשלבים את האקוסטית, אך באלבום זה ישנה רצועה, המוקדשת לדה לוסיה ומנוגנת כל גיטרה קלאסית. גם בגיל 73, מקלאפלין לא מראה על סימני עצירה או האטה, וכרגע נמצא בסיבוב הופעות לכבוד צאת האלבום החדש.
4th Dimension
מקלאפלין ניגן בהרכבים מדהימים ושיתף פעולה עם מוזיקאים ענקיים לאורך הקריירה שלו, אבל אפשר לומר שהרכב ה- 4th Dimension הוא אחד ההרכבים הטובים ביותר שהוביל, אם לא הטוב ביותר. התקשורת העמוקה ביניהם לא מסתכמת ברמה המוזיקלית הגבוהה שכל אחד מסוגל להציג, אלא בחיבור האישי החם שהארבעה רוכשים אחד לשני. אין כוונה לומר שלא היה כך המקרה ב-Mahavishnu Orchestra או בלהקת Shakti, אבל במקום הנוכחי בו נמצא מקלאפלין, ההרכב הזה מצליח לדייק ולהוביל קו שלא מתמקד רק בג’אז, רק ברוק, רק במוזיקה הודית או רק במקצבים אפריקאים, אלא תמהיל מאוגד וחדשני, שמאפשר להם לעשות כל מה שהדמיון מעלה בקנה.
דבר נוסף המייחד את ההרכב הזה מצוי בעובדה שמקלאפלין השתדל להימנע בעבר ממבנה כה סטנדרטי של רביעייה (גיטרה, קלידים, בס, תופים), אך כאן בחר במבנה הקלאסי, ונראה שהדבר מיטיב עמו. במהלך הופעה של ההרכב שיצא לי לראות, מקלאפלין אמר על גארי הסבנד: “הוא מסוג האנשים השנואים עליי, אלו שיודעים להיות מאוד טובים ביותר מכלי נגינה אחד”. בשלב זה עבר הסבנד מכיסא הקלידים ועבר לסט כלי הקשה מרשים בעזרתו הכניס דהירה קצבית והוכיח שמקלאפלין אכן אשף בבחירת השותפים המוזיקליים שלו. הסבנד היה הראשון להצטרף להרכב כשמקלאפלין הגה אותו לפני קרוב לעשור. את הבסיסט הקמרוני האדיר אתיאן מ’באפה מקלאפלין הכיר כשניגן עם ג’ו זאווינהול, ואת המתופף רנג’יט, מקלאפלין הכיר מספר רב של שנים, אך עד להקמת ההרכב שיתוף הפעולה שלהם התקיים רק בביקוריו החוזרים בהודו.
Black Light
נראה שהקלטת האלבום החדש Black Light לא נבעה מרצון של מקלאפלין להגשים איזושהי מטרה, ודאי שלא מבחינה כלכלית, כיוון שהקלטת אלבום אינה משתלמת היום כפי שהייתה בעבר מבחינתו, אך זה לא משהו שיפריע לו להמשיך להקליט וליצור עוד שנים רבות. מלבד הקטע האקוסטי של האלבום, כל הקטעים נכתבו במיוחד עבור ההרכב, דבר שקל להבחין בו מהאזנה לקטעים. את הקטע האקוסטי, שהוקדש לפאקו דה לוסיה ושמו El Hombre Que Sabia (האיש שידע) מקלאפלין כתב כיוון שהשניים היו עתידים להוציא אלבום דואטים משותף בשנת 2015, לאחר מותו נגנזו החומרים, אך את הקטע הזה היה חשוב למקלאפלין להוציא לאור.
מקלאפלין נחשף למוזיקת הפלמנקו כשהיה בן 14, והיא מיד תפסה אותו חזק. למעשה חלומו כילד היה להיות נגן פלמנקו, אך בתקופה בה גדל היה כמעט בלתי אפשרי למצוא מורה לפמנקו באזור הכפרי של אנגליה, ולנו רק נותר לומר שמזל שהוא לא נולד בספרד. שנה לאחר מכן, כשהיה בן 15, שמע לראשונה את אלבומו של מיילס Miles Ahead ונשבה בקסם הג’אז. גם מיילס ידע להכניס אווירת פלמנקו בחלק מקטעיו, דבר שמאוד שימח את מקלאפלין. כששמע את פאקו דה לוסיה מנגן בשנת 1978 מיד יצר עמו קשר והזמין אותו לעבוד ולנגן יחד. ככה נולד שיתוף הפעולה הזה שבבסיסו אלבום טריו הגיטרות הטוב ביותר. מקלאפלין ודה לוסיה נותרו חברים קרובים עד לימיו האחרונים, ואם היה עוד בחיים, היינו ללא ספק שומעים עוד המון שיתופי פעולה בין שני הענקים.
שאר קטעי האלבום, אותם הלחין מקלאפלין במחשבה על חברי ההרכב, נכתבו במטרה לאתגר את כל הנגנים באיזשהו אופן, לרוב מבחינה קצבית, כך שהדבר יחייב אותם להוציא מעצמם יותר בעת ההקלטות. בין אם מדובר בשינויי ספירת הקצב ובין אם בהרמוניות מגוונות, הכול נועד ליצור עניין לא רק ברמת האווירה אלא גם בחופשיות האלתור. גם אם אפשר להבחין בהשפעות היספניות, הודיות או R&B, מדובר בנגני ג’אז שהריכוז הגבוה הוא כלי הפעולה שלהם, וקטעיו של מקלאפלין בהחלט דורשים ריכוז מוזיקלי גבוה, ושמירה על קשר הבנתי עם המתופף. אי אפשר לבלבל את המוזיקה של ג’ון מקלאפלין עם Smooth Jazz, והוא חוזר ומדגיש בכל הזדמנות שהוא לא מנגן בשביל אווירה, אנשים לא אמורים לדבר תוך כדי או לעשות דבר מלבד להקשיב. נדיר שתמצאו את מקלאפלין מנגן כשלצדו מתופף שמחזיק סווינג פשוט, או גרוב פ’אנק רגוע. מקלאפלין ידוע בעבודתו עם מתופפים שיודעים להביע חופשיות ולהתפרע על המערכת, רנג’יט הוא בהחלט דוגמה נוספת לכך.
לחופש נולד
גם החופש הוא מוטיב חוזר בתפישתו של מקלאפלין כלפי מוזיקה והעולם בכלל. ההוויה חוצת הגבולות שלו, המודעות והמעורבות הפוליטית הגבוהה וכמובן הבחירה להתמקד במדיום הג’אז, שכולו מבוסס על אלתור, שחרור וחופש דרך הבעה מוזיקלית, כל אלו הם רק חלק מגדולתו של האיש. את תחושת החופש, הוא משתדל ליישם בכל פעם בה הוא עולה על הבמה וכלל לא משנה באיזה הרכב מדובר. כשנשאל על כך בראיון אמר שמצב המודעות והשחרור הוא הדבר הגדול ביותר בחייו, אותו הוא מצליח להשיג אך ורק דרך מדיטציה, דרך עשיית אהבה, ובעיקר, דרך המוזיקה. את החופש הזה, הוא מנסה להעביר לנו בכל הזדמנות שרק ניתנת לו וניתן להבין אותו דרך העבודה עם ה- 4th Dimension.
על הגיטרה הראשונה שלו ניגן מקלאפלין בגיל 11, הייתה זו גיטרה אקוסטית והוא התאהב בסאונד הזה מיד. היה זה בשלב מאוחר יותר, כשמצא עצמו בסיטואציות מוזיקליות כשצדו מתופפים וקלידנים כאשר הבין שהאקוסטיקה הטבעית של הגיטרה לא מספיק חזקה, כנראה שזו הסיבה שגם מלחינים קלאסיים לא התלהבו מלכתוב קטעים ללאוטה או לגיטרה, זה כלי נהדר לסולו, אך קשה לגרום לו להשתלב עם כלים אחרים מבחינת ווליום. לאחר מכן, כשעזב את להקת Mahavishnu Orchestra (אגב, Mahavishnu זה שם שניתן למקלאפלין ע”י גורו הודי שפגש בזמן שותו שם) בה ניגן בגיטרה חשמלית, הוא הצטרף להרכב Shakti וניגן על גיטרה אקוסטית, ולמעשה חלפו מספר שנים עד שהרים שוב גיטרה חשמלית. כשאל די מיולה הצטרף לשלישיית העל עם פאקו דה לוסיה, הוא התנסה בגיטרת מיתרי ניילון (גיטרה קלאסית) ומאוד התלהב מאלמנט ההקשה
(Percussive element) שמיתרי הניילון מספקים בעת נגינה עם מפרט או אצבעות. אמנם יש הבדלים פיזיים של רמות קושי בנגינה באקוסטית או בחשמלית, אבל מקלאפלין נשאר נאמן ליכולותיו ולטכניקה שלו ולא משנה משמעותית את הגישה בעת נגינה בגיטרה כזו או אחרת. בעוד הוא כבר מתכנן את אלבומו הבא שהולך לכלול תזמורת כלי קשת צנועה, נמצא בסיבובי הופעות, מוצא מדי פעם זמן אימון בגיטרה, נראה כי התשוקה של מקלאפלין לאומנות ולמוזיקה רחוקה מלדעוך, והיא עדיין בוערת בו, כמו ביום בו הרים את הגיטרה בפעם הראשונה.
כל גיטרה שיוצאת מאיתנו קיבלה טיפול חם ואוהב ע״י אבי גיל. אנו עומדים בסטנדרטים הטכניים הגבוהים ועושים הכל ללא לאות וללא גבולות כדי לספק לכם ולכלי הנגינה היקרים והאהובים שלכם אך ורק את הטוב ביותר. כל גיטרה שיוצאת מאיתנו קיבלה טיפול חם ואוהב ע״י אבי גיל. אנו עומדים בסטנדרטים הטכניים הגבוהים ועושים הכל ללא לאות וללא גבולות כדי לספק לכם ולכלי הנגינה היקרים והאהובים שלכם אך ורק את הטוב ביותר.
רוקן עגלה 
