ג’ון פרושיאנטה – The Empyrean yifat
ג’ון פרושיאנטה – The Empyrean yifat
The Empyrean מאת ג’ון פרושיאנטה (John Frusciante) הוא ללא ספק אלבום מדהים שמוכיח את ג’ון פרושיאנטה כנגן מהשורה הראשונה והוא כולו תענוג להאזנה. זהו אלבום הסולו העשירי שלו שיצא ב2009, בו הוא אירח מספר אמנים החל מג’וני מאר (Johnny Marr), פלי(Flea ) וג’וש קלינגהופר(josh klinghoffer.) האלבום נחשב בעיני רבים לאחד מאלבומיו הטובים של פרושיאנטה והוא אלבום פסיכדלי, אמוציונאלי ומגניב, באמת שווה שמיעה!
ג’ון פרושיאנטה, שהיה גיטריסט להקת הפלפלים האדומים והחריפים RHCP ועזב אותם לטובת קריירת סולו מרהיבה עקב אינספור סיבות אישיות, הוא אחד מהנגנים המשפיעים ביותר כיום עם גישה אקלקטית לסגנונות החל מפאנק, Fאנק, בלוז, היפ-הופ ורוק פסיכדלי, אותם הוא משלב לאורך הקריירה שלו. פרושיאנטה גם שר מצוין ומחבר מאוד טוב את קולו עם הגיטרה.
האלבום פותח ביצירה before the beginning שלא ברור אם זאת מחווה לmaggot brain (קשה להתעלם מהדמיון) אבל אין ספק שזה אחד הקטעים החזקים באלבום. 9 דקות שמהר מאוד שלחו אותי למקום אחר, עמוק ווירטואוזי. הסאונד שלו כאן שווה כל ניסיון העתקה וזאת באמת יצירה גדולה. קצת דיליי (Delay), קצת אוברדרייב (Overdrive), והרמוניה פשוטה למדי שמפנה הרבה מקום לאלתור של פרושיאנטה. מלבד מספר יוצאי דופן, רוב האלבום לא מאוד מאתגר הרמונית, אך עדיין מוכיח טכניקה גבוהה במיוחד, דבר אשר מובא למאזין כבר מהקטע הראשון.
השירים הבאים באלבום הם טובים. לא מפתיעים מדי ולא מאכזבים, ברור שפרושיאנטה עלה על הנוסחה למוזיקה שנעים לשמוע, עם הרבה מרחב, מעברי תופים נחמדים, בס מאוד מורגש, וגיטרה מצוינת, כמובן. מסתבר שפרושיינטה ממש פורח כשאנטוני קידיס לא רוקד לידו עם כפפות.
מה שהפתיע אותי באלבום, הוא השיר Dark/Light שמורכב משלושה חלקים, לא דומים כלל אחד לשני. השניים הראשונים שונים מאוד משאר האלבום שלפניהם ובאמת נעימים להאזנה, אך השלישי הוא ליין בס חוזר מלווה בקולות רקע מלאכיים ותפקיד גיטרה צנוע. בדיוק כמו ב(I want you she is so heavy) של הביטלס( the Beatles), קל לאבד תחושת זמן בהאזנה לליין החוזר פעמים רבות שבשבילי מהווה את אחד משיאי האלבום,שלמרות שנמשך מספר דקות, משאיר טעם של עוד. בניגוד לabby road, זה אלבום שכנראה לא שמעתם- אז יאללה.
הפתעה נוספת היא בשיר Enough of me בו פרושיאנטה מרשה לעצמו לצאת לסולו מעולה, שמאז תחילת האלבום לא באמת קרה ושולף סאונד מיוחד,תוך כדי הוכחת הטכניקה המאוד מרשימה שלו. בשיר שמתכתב עם השיר הזה, One more of me , המגיע שני טרקים אחר כך, ג’ון פרושיאנטה מוכיח יכולת ווקליות גבוהות, שבסיומן מתפרצת מנגינת כינורות (איזה מגניב זה).
מבחינתי האלבום מאבד קצת טעם אחרי הקטעים הענקיים האלה, אך גם השירים האחרונים ממשיכים באותו קו של פשטות נעימה להאזנה, אומנם מעט סתמיים וחוזרים על עצמם. חשוב לציין כי עטיפת האלבום מושלמת וגם שמות השירים לרוב מתקשרים אחד לשני בצורה מבריקה ביחס למילים, מה שהופך את ‘האמצעים החוץ טקסטואליים’ באלבום לחלקים בלתי נפרדים מהאזנה אליו.
האלבום ערוך בצורה טובה, ולמרות שאולי חלק מהשירים מזכירים אחד את השני מעט, הוא עדיין עונה לקריטריון של אלבום שווה להאזנה, עם גיטרה מאוד דומיננטית. בכלל, רוב קריירת הסולו של פרושיאנטה מומלצת להקשבה, בין אם לגיטריסטים או פשוט אנשים שקצת מאסו בFאנק המעט ממוסחר של הפלפלים. ג’ון פרושיאנטה הוא גיטריסט טוב, זמר טוב ואיש טוב, נראה לי.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
רוקן עגלה 
