סדרת SP (Special) 16 הייתה הראשונה שכללה דגמי Deluxe עם חיבור הצוואר החדש. יחד עם גימור לקה מבריק, שיבוץ לוח סריגים בעיצוב פתיתי שלג ומפתחות כיוון מוזהבים, סדרת SP הציעה מגוון רחב של עצים לגיטרה. רוב דגמי הקאטאווי הגיעו עם פיקאפ ואלקטרוניקה מותקנת. משמאל מוצג הדגם SPD-16 ממייפל, ומימין SPOOOC-16R.

סדרה 16 של גיטרות מרטין

למעט מספר מהדורות מוגבלות, סדרת 16 יצגה את הדגמים היוקרתיים יותר של הטכנולוגיה החדשה. בשנת 1997, סדרת 16 חולקה לשתי רמות. הדגם D ו-OOO-16T נשארו, אך גרסה יוקרתית מיוחדת נוספה עם תוספת SP)Special) לקוד הדגם. לגיטרות האלו מסדרת 16 המיוחדת היה גימור מבריק, מלא לקת ניטרו-צלולואיד, עם רצועת גב צבעונית, רוזטת חור תהודה מפנינה, שיבוץ לוח הסריגים מרוזווד בעיצוב “פתיתי שלג”, וכל זה בתוספת מפתחות כיוון מוזהבים. גרסאות רוזווד של דגמי סדרת 16SP עם קאטאווי, היו למעשה יותר יקרות מחלק גדול של סדרת STANDARD של מרטין. עם תוספת SP לשם הדגם, ותוספת אותיות לסימון סוג העץ (ואלקטרוניקה על חלק מהגרסאות האקוסטיות/חשמליות), מספור הדגם לעיתים עבר את תריסר הספרות ואותיות. באופן לא רשמי, גיטרות SPOOO נקראו לעיתים “Spoo”-“ספו” (או “spook”-“ספוק” אם היה דגם קאטאווי שמוסיף C לקבלת דגם SP000C) בזמן שהדרדנוט (SPD) נקראו “Spuds”-“ספאדים”. מרטין התקינה אלקטרוניקה על צד הגיטרות שהורכבו בעזרת הטכנולוגיה החדשה מאז שהוצג ה-D-1, אך עם דגמי 16SP בעלות הקאטאווי, החברה התחילה לייצר סטנדרט חדש בשוק הגיטרות האקוסטיות/חשמליות היוקרתיות. למרות שעדיין הוצע באופן אופציונאלי ב-1997, בתוך מספר שנים אלקטרוניקה מותקנת תהפוך למאפיין סטנדרטי על כל דגמי הקאטאווי של סדרת 16.

היה כמעט אותו מספר שינויים בצד השני של טווח המחירים של מרטין. מעל לסדרת STANDARD של מרטין עמדה סדרת VINTAGE, ומעבר לאלו היו מהדורות מוגבלות וגרסאות חתומות של אמנים, שנקראו באופן רשמי “Signature Editions”. עבור 1997, המהדורות המוגבלות הללו הורחבו, עם שתי הצעות נפרדות בהתאם לכנס הקיץ וכנס החורף של NAMM. גרסאות החתימה כללו גיטרה של פול סיימון וג’וני קאש, דגם 6-מיתרים ו-12-מיתרים של ארלו גות’רי, וסט של שלושה כלים, דרדנוט, גיטרת טנור, ובנג’ו 5 מיתרים בעל צוואר ארוך-עבור Kingston Trio (הדגם הזה תחת המותג VEGA נבנה ע”י חברת Deering Banjo).

רוב, אם לא כל, קבוצות השירה הפופולריות בזמן תחיית הפולק של שנות החמישים והשישים של המאה העשרים, השתמשו בגיטרות מרטין, אך אף לא אחת מהן זכתה למסירות המזכירה קצת כת של מעריצי להקת Kingston Trio. השימוש של ניק ריינולדס בגיטרת טנור של מרטין O-18T השאיר את הדגם בביקוש מתמיד.

העיצובים של מרטין שפותחו בייחוד למין הנשי

שנת 1997, סימלה בנוסף את הופעתו הראשונה של דגם בגודל OO עם גוף עמוק בשם Women in Music, אשר הופיע כתוצאה ממאמץ עיצובי משותף של קבוצת עובדים, מהמין המוצלח יותר של מרטין, כולל הקלינאית של החברה דיאן פונזיו. הדגם OO-16DB פרץ עם מסורתיות מרטינית והתאפיין בראש מחורץ על צוואר צר בעל 14 סריגים, גודל גוף קטן OO עם עומק של דרדנוט, ורוזטת פסיפס עץ רחבה מסביב לחור התהודה. דגם זה יצא במהדורה מוגבלת עם 97 יחידות בלבד, הגרסה הראשונה נמכרה בכנס NAMM כמעט באופן מידי, מה שהוביל לגרסה שניה זמן קצר לאחר מכן. הפעם, עם רוזווד במקום מהגוני. גרסת קאטאווי     (OOC-16DB) הוצגה בשנה אחרי ודגם נוסף מעץ מהגוני מלא (OO-16DBM) הציג פופולריות רבה אף יותר. למרות שנועד לספק את הצרכים הספציפיים של גיטריסטיות שחיפשו הקרנה גדולה יותר של בס על גיטרה קטנה, הקמעונאים מצאו שהדגמים של OO-DB היו פופולריים באותה המידה אצל גברים. דגמים נוספים שהופיעו באותה השנה, היו הדגם CEO-1 – מדובר בדגם דרדנוט יוקרתי, שעוצב ע”י כריס מרטין, במטרה למתוח את גבולות העיצוב של סדרת 16, ודגם OO-10 CFM/Stauffer, הפעם הראשונה שהחברה השתמשה בעיצוב הראש מהימים המוקדמים שלה בניו יורק על דגם אקוסטי רגיל, בעל מיתרי פלדה שמוצע לקהל. מרטין חדרו חזרה לשוק הקלאסיות בנוסף עם שני דגמים, שעוצבו בשיתוף פעולה עם בונה הגיטרות תומאס האמפרי, עם עיצוב ברייסינג “laticce” על לוח התהודה ולוח סריגים מוגבה. הדגם CTSH וה-C-1R הפחות יקר (חלק מסדרת 1), הפכו פחות שגרתיים לקונים של מרטין ולכן, ייצורם הופסק לאחר מספר שנים.

ועדת “נשים ומוזיקה” (WAM) הייתה הראשונה מסוגה בתעשייה, ודגם ה-OO, בעל הגוף העמוק שעיצבו היה הראשון עבור מרטין גם כן. הגיטרות מסוג DB-OO הפכו לפופולריות

אצל נשים וגברים גם כן. מוצגת כאן הגרסה הראשונה, הדגם OO-16DB.

מחלקת המיתרים של מרטין במלוא הדרה, כפי שתועדה סביב שנת 2000.

למרות כל הדגמים החדשים של שנת 1997, היו גם דגמים אהובים ישנים שהופסק ייצורם. חובבי דגמי M של מרטין כנראה הופתעו לגלות, שה-MC-28 וה-M-36 נעלמו מסדרת STANDARD, וה-M-38 קיבל שם חדש, ה-OOOO-38 ודגם דומה עם הרינגבון בשם OOOO-28H (עם אותו המפרט של HD-28, למרות שהאות H נמצאת בצד השני של קוד הדגם). כעת שדגמי OOO חזרו לאופנה, מרטין חשבו שלשנות את שם דגמי M ל-OOOO יסביר קצת יותר על הגיטרה. המספר החדש לא עזר למכירות, הדגם OOOO-28H לעולם לא תפס וזמן קצר לאחר מכן גם אחיו ה-OOOO-38 נשמט מרשימת המחירים. הג’אמבו של מרטין סבל מגורל זהה, כאשר שני הדגמים HJ-28 ו-J-40 היו היחידים ששרדו. אחרי שבמשך שנים מכרו גיטרות גדולות כמעט באופן בלעדי, דגמי OOO ו-OM, הקטנים יחסית מהדרדנוט הסטנדרטית של מרטין, יצגו כעת כמעט שליש מהדגמים שמרטין הציעה.

עד 1997, חלו מעט מאוד שינויים בהצעות של מחלקת המיתרים במרטין מזה שנים. עם סדרת SP (Special Performance) שהוצגה באותה השנה, מרטין עברה את השלב בו הציעה את מה ששאר יצרני המיתרים יצרו גם כן. מיתרים SP הציגו חוט ליבה מלופף בברונזה ומיתרי טרבל (לא מלופפים), שניהם מיובאים מאירופה, מציעים התנגדות גבוהה יותר לקורוזיית מיתרים מזיעת ידיו של הנגן ובו בזמן מציגים צליל בהיר ומצלצל. מיתרי SP, עם מיתרים E ו-B בצבע זהב הפכו במהרה לציוד סטנדרט על כל גיטרות מרטין החדשות.

ניסיונות מרטין לדחוף לטריטוריה חדשה המשיכו ב-1998 עם Concept J., אשר הציג גימור היי-טק עם צבע שמשתנה באופן דרמטי כאשר משחקים עם התאורה. דגם Concept J. עוצב באופן יעודי להולוגרפיקה המיוחדת של גימור הלקה לבקשתו של כריס מרטין, אשר הבחין בצבעים משתנים לראשונה במכוניות מרוץ שבכביש המהיר של נזרת’. כיוון חדש נוסף, לפחות באופן ויזואלי, היה ה-EMP-1 “Employee Model”, אשר אופיין בגימור רגיל, אך עם סימוני לוח סריגים וביינדינג צוואר מחוץ למסורת “המרטינית”. דגמי העובדים של מרטין הוסיפו עיצובי רוזטות ורצועות גב, שמאוחר יותר יופיעו על דגמי קאטאווי אקוסטיות/חשמליות סטנדרטיות מסדרת 16.

גיטרות מודל חתום

שנים 1998 ו-99′ ראו מגוון גדול אף יותר של גיטרות Signature Editions, מהדורות מוגבלות ודגמים חדשים, מגיטרות במחיר של 600$ ועד גיטרות יוקרתיות של עיצובי Over-45 עם מחיר של פי 30 מהקודם. מדגם “מיני מרטין” בגודל 5 ועד העתק קרוב לגיטרה האגדית של ווילי נלסון N-20 עם מיתרי הניילון, נראה שכעת למרטין יש גיטרה מיוחדת לכל טעם. כעת נהיה מאתגר, אם לא בלתי-אפשרי, לציין כל דגם של מרטין פשוט בגלל שיש יותר מדי. במופע NAMM חורפי אחד בסוף שנות ה-90′, מרטין הציגה למעלה מ-30 דגמי גיטרות חדשים, עם עוד דגמים שיופיעו בכנס הבא בנאשוויל חצי שנה אחרי. חלק מהדגמים האלו ייעלמו בתוך שנה או שנתיים, כי לא מצאו מספיק סוחרים שהתעניינו בגיטרות החדשות של מרטין. עבור התקופה של 1998-2007, סדרות שונות של גיטרות יסוקרו כאן, אך לא כל דגם יצויין. אנחנו מקווים שלא פספסנו את הדגם האהוב עליכם של מרטין.

השימוש בעץ חדש

אחת מההשקות החדשות המשמעותיות עבור 1998 היה דגם העץ “המוסמך” הראשון של מרטין, נקרא “SmartWood” (SW) בקצרה, חלקית בגלל שהמונח הוא חלק מההסמכה שניתנה ע”י מועצת Forest Stewardship למוצרי עץ ממקורות מתחדשים. להשגת הסמכתם של SmartWood, מרטין בנתה את הדגם SWD עם גב, צדדים וצוואר מעץ דובדבן מאושר. לוח הסריגים והגשר נבנו מעץ קטלוש, ואפילו צלעות התמך של הגיטרה נבנו מעץ מאושר בשונה מהעצים שנמצאים בפנים הגיטרות הרגילות של מרטין. טופ הספרוס והברייסינג מספרוס הובאו ממפעל עץ, שם היו מופחתים לנייר. בשנה אחרי, דגם OM התווסף לקונספט, וכעת החברה, ביקשה מכל סוחר שלה, לרכוש דגם אחד מעץ בר קיימא לפחות בכל שנה. כריס מרטין נחוש בדעתו לגבי הצורך של התכנית כאשר הצהיר: “אנחנו חייבים לדחוף את האנשים לכיוון הזה, הרחק מהתעקשותם לגיטרות מרוזווד או מהגוני. אם הדרישה עבור גיטרות תמשיך, וההספקה של גיטרות מסורתיות תמשיך להידלל, יום אחד בקרוב עצים אלטרנטיביים יצטרכו לייצג אחוז גדול יותר של היצור שלנו”. הדבר המפתיע ביותר בדגמים מעצי קיימא, הוא עד כמה הם נשמעים כמו גיטרות מרטין אחרות.

גישה קיצונית יותר לאותה הבעיה של משאבים מדללים, הוצגה באותה השנה, שהושק דגם ה-DMX. הדגם הזה העלה דיון נסער בין אוהבי מרטין, יותר מאשר כל דגם חדש שהחברה הציגה אי פעם. הטופ, הגב, וצדדי הגיטרה נבנו מ-HPL)High Pressure Laminated), שמורכב בעיקר מסיבי עץ, עם גימור מודפס עמיד של עץ בשכבה החיצונית. (הדפס מהגוני על גב וצדדי הגיטרה והדפס ספרוס על לוח התהודה) למרות שתחילה אופיין בצוואר מהגוני, הדגמים של סדרת X קיבלו צוואר Stratobond עץ לבוד רב שכבות, עם גימור מקבע. ה-DMX לקח צעד אחד מעבר לנושא העץ הלבוד כנגד העץ המלא, אך שוב כריס מרטין הרביעי נשאר נאמן לעצמו, כאשר הצהיר שהוא רוצה שהחברה תפתח תחליפים לפני שכבר לא תישאר להם ברירה, כפי שחזה לעתיד. כשנה לאחר מכן, טכנולוגיית HPL הושמה למטרה טובה, כאשר הציגה את סדרת Cowboy X הראשונה, אשר על דגמיה הודפסו ציורי קאובוי בצבע מלא מציוריו של רוברט ארמסטרונג היישר אל לוח התהודה של הגיטרה.

שימוש בטכנולוגיית HPL בגיטרות

גישה קיצונית יותר לאותה הבעיה של משאבים מדללים, הוצגה באותה השנה, שהושק דגם ה-DMX. הדגם הזה העלה דיון נסער בין אוהבי מרטין, יותר מאשר כל דגם חדש שהחברה הציגה אי פעם. הטופ, הגב, וצדדי הגיטרה נבנו מ-HPL) High Pressure Laminated), שמורכב בעיקר מסיבי עץ, עם גימור מודפס עמיד של עץ בשכבה החיצונית. (הדפס מהגוני על גב וצדדי הגיטרה והדפס ספרוס על לוח התהודה) למרות שתחילה אופיין בצוואר מהגוני, הדגמים של סדרת X קיבלו צוואר Stratobond עץ לבוד רב שכבות, עם גימור מקבע. ה-DMX לקח צעד אחד מעבר לנושא העץ הלבוד כנגד העץ המלא, אך שוב כריס מרטין הרביעי נשאר נאמן לעצמו, כאשר הצהיר שהוא רוצה שהחברה תפתח תחליפים לפני שכבר לא תישאר להם ברירה, כפי שחזה לעתיד. כשנה לאחר מכן, טכנולוגיית HPL הושמה למטרה טובה, כאשר הציגה את סדרת Cowboy X הראשונה, אשר על דגמיה הודפסו ציורי קאובוי בצבע מלא מציוריו של רוברט ארמסטרונג היישר אל לוח התהודה של הגיטרה.

למרות שהשתמש במותגי גיטרות אחרים במהלך הקריירה שלו, במהלך שנות ה-90 וה-80 בוב דילן ניגן לרוב על גיטרת מרטין. בתמונה, הוא פורט על O-18 ישנה, עבור כתבת השער על כתיבת שירים בהוצאה של מגזין Acoustic Guitars משנת 1998.

דגמי העובדים הוסיפו רוזטות וסימונים לוח סריגים חדשים למסורת של מרטין. כאן מוצגים הדגמים EMP-1 ו-EMP-2.

למרות שהראש בעיצוב שטאופר הופיע על מספר מצומצם של מהדורות מוגבלות, הדגם SP00-16RST שהוצג ב-1999 היה הפעם הראשונה שנראה על הדגמים המוקדמים של סי. אף. מרטין הראשון חזר לגיטרת מלאי ועוד אחת מגיטרות הטכנולוגיה החדשה.

מכיון שסדרת X החדשה ניצלה את שימוש ההדפס על דגמיה, הפכה למועמד המושלם לסצנות מערב פרוע  צבעוניות שהתבצעו בהשראת גיטרות הקאובוי של פעם. הצייר המחתרתי רוברט ארמסטרונג, לעיתים השתמש במתאר הפנים של כריס מרטין בציורי הבוקרים שלו.

העומס על העובדים, נוכח הביקוש הגובר לגיטרות מרטין

עבור אלו שעבדו במפעל, לעומת זאת, החדשות הגדולות היו תוספת משמרת הלילה שהתווספו, כדי להימנע מעומס יתר, כיוון שהחברה לא עמדה בביקושים. עד אמצע 1998 סבב בניה נוסף יצא לדרך, סבב שיצוין כהרחבה הגדולה ביותר בהיסטוריה של מרטין. התוספת החדשה עמדה על כ-8,360 מ”ר, שלמעשה הכפילה את גודל המפעל. השטח בגודל 60 הדונמים בפינת ביאל אווניו וסיקאמור סטריט נמצא על גבעה של כ-15 לגובה. ע”י ניצול הטופוגרפיה הטבעית, מבנה בעל שלוש קומות עוצב על פני השטח ומנע צפיפות יתר במקום. תועלת אחת מידית מההרחבה היה המקום הנרחב שנוצר לאחסון העץ. כתוצאה, מרטין יכלה לבצע רכישות עץ באופן נרחב יותר לשימוש עתידי.

הרחבת המפעל בסיקאמור סטריט, התחיל ב-1998 ופרויקט הבניה השאפתני ביותר בהיסטורית מרטין, הוסיף 8,360 מ”ר למתקן.

העצים והחידושים בהם עשתה שימוש חברת מרטין

יחד עם תוספת הדגמים החדשים בעלי מחיר נמוך מסדרת 16, מרטין המשיכה להרחיב את סדרת Vintage שלה. הדגמים הללו הצליחו להזיז נגנים רבים, שהשביעו עצמם להישאר נאמנים לגיטרת מרטין הישנה שלהם ומעולם לא היו חושבים לפני כן לקנות גיטרה חדשה. 1997 הייתה השנה הראשונה בה מרטין חזרו להשתמש באדירונדק ספרוס, אשר החברה לא בנתה ממנו מאז אמצע שנות ה-40, כאשר עברה ללוחות תהודה מעץ סיטקה ספרוס. (בעקבות פיתוח הערים וניסור-יתר במהלך מלחמת העולם II, אדירונדק נמצא במלאי נמוך ונמכר במחיר גבוה במיוחד בהשוואה לשאר מינים של ספרוס) עם הצלחתה של המהדורה המוגבלת של דרדנוט בעל חור תהודה מוגדל שנבנה בהשראת D-28 משנת 1935 של קלארנס וויט וטוני רייס האגדיים, מרטין הוסיפה דגם HD-28LSV) Large Soundhole Vintage) לסדרת Vintage ב-1997, עם לוח תהודה מעץ אדירונדק ספרוס. בשנה אחרי, מרטין הציעה מספר מוגבל של דגמי OO-21 עם מאפייני וינטג’ ויצרה מחדש את היצור המקורי של 14 גיטרות OM-45 Deluxe, עם לוח תהודה מעץ אדירונדק ספרוס וסטטוס של “Golden Era”. (המונח “Golden Era” הפך כעת לסימן מסחרי). בשנת 1999 הקונספט החדש Golden Era צעד קדימה בדרכו להפוך לסדרה, ראשית עם הדגם D-28GE (עם רוזווד ברזילאי) ומאוחר יותר עם הדגם D-18GE שהוצג ללא מגבלה על כמות היצור שלו. במהרה, דגמי Golden Era היו בביקוש גבוה בין המעריצים המושבעים של מרטין בחיפוש אחר הדבר הקרוב ביותר לגיטרות מרטין המקוריות של שנות ה-30 שנדחפו אל מתחת למיטה ונשכחו למשך 60 שנה.

הצמיחה המטאורית של חברת מרטין במספרים

מרטין סיימה את שנות ה-90 כחברה שונה באופן משמעותית מזו שהייתה רק עשר שנים לפני. ב-1998, יצור הגיטרות השנתי קפץ ל-44,000, כמעט כפול משיא היצור של 1971 שעמד עד 1996, וכמעט פי 4 וחצי מכמות היצור של מרטין מתחילת העשור. אך לעומת השיא של 1971, הביקוש בשנות ה-90 המשיך לטפס. בשנת 1999 לבד, מרטין יצרה מעל ל-55,000 גיטרות, כאשר היא עוקפת את כמות הגיטרות שהחברה בנתה במהלך מאה השנים הראשונות שלה יחדיו. (אבל, מספר הגיטרות שהחברה בנתה מ-1833 עד 1933 בקושי היה מלוא היצור שלה, בגלל כל היוקולילי והמנדולינות שמרטין בנתה בחלק המאוחר יותר של המאה הזו). מרטין לא הייתה החברה היחידה שנהנתה משגשוג במשך השנים הללו, ולכל מי שראה במו עיניו את הביקוש הנמוך לגיטרות במשך תחילת שנות ה-80, השאלה הברורה לגבי הפופולריות החדשה הייתה “מה לעזאזל קרה?” כמו צמיחה מתמשכת בכל שוק, שיאי מכירות הגיטרות של שנות ה-90 היו כתוצאה ממספר רב של כוחות שעבדו יחדיו, כאשר אף אחד מהם לא היה כלכלה פורחת שאפשרה למספר רב של נגנים לרכוש גיטרות כאוות נפשם. למרות זאת, לא כל חברות הגיטרות חלקו באופן שווה את הצמיחה, כך שהיה ברור שמרטין, פשוט לא עלתה על גל שסחף איתה את שאר החברות של התעשייה.

עד סוף שנות ה-90, מרטין קיבלה את תשומת ליבה של העיתונות עבור ההוצאות מחדש של הדגמים המוקדמים שלה ובנוסף מהרעיונות הקיצוניים המודרניים. אוהבי המסורת, יכלו לרכוש העתק מדויק של הגיטרה של וודי גות’רי OOO-18 בשנת 1999, בזמן שאלו שחיפשו עבורם משהו שונה, יכולים היו להתלהב מדגם Concept J עם גימור מרהיב שמשנה את צבעו בהתאם לזווית שמסתכלים עליו.

המקום בו חברת הגיטרות מרטין ראתה צמיחה יוצאת דופן, מגלה מספר דברים. ה-D-28 וה-HD-28 נמכרו טוב מאי פעם, אך המכירות של דגמי סדרת Standart לא שיחקו תפקיד משמעותי בקפיצה הענקית ביצור. הצמיחה הגיעה דווקא מהדגמים החדשים של מרטין מטווח המחירים הנמוך יחסית, עם דגם ה-DM בצמרת רשימת המכירות לארבעת השנים האחרונות של שנות ה-90. (כ-27,000 דוגמאות של הדגם היחיד הזה, בהשוואה ל-7,400 הגיטרות מדגמי D-28 שנמכרו באותה התקופה). הבא בתור היה ה-D-1, אך מי שסגר את הפער בקצב מסחרר בדרכו למקום השני היה ה-D-15, אשר לא הופיע בכלל עד 1998. בשנת 1999 בלבד, מרטין מכרה מעל ל-13,000 דגמים מסדרת Road DM) OOOM) ועוד מספר דגמים, ומעל ל-5,000 עותקים של הדגמים החדשים ממהגוני של סדרת 15. החברה הצליחה באופן שווה עם סדרת Vintage בצד השני של סקלת המחיר, למרות שמספר הדגמים שנמכר היה באופן ברור נמוך יותר. בשנת 1999, נמכרו כמעט כחצי דגמי HD-28V בהשוואה לדגמי HD-28, עם תוצאות דומות מדגמי Vintage אחרים. למעשה, כאשר משווים את המספרים של 1999 למכירות מחמש שנים לפני, ניתן לראות בברור שהדגמים הטובים והישנים של העשורים האחרונים, נשארו באותו סטטוס המכירות, בזמן שצמיחת המכירות של מרטין הגיעה מדגמים חדשים שהיו או זולים בהרבה, או יקרים בהרבה, מהגיטרות של החברה מהעבר הלא רחוק.

שינוי התפיסה של מרטין בעיני הציבור

למרות כל הצמיחה במכירות, אולי ההבדל הגדול ביותר היה, הדרך בה מרטין נתפסה בעיני הציבור. כאשר שנות ה-90 התחילו, החברה הייתה ידועה באופן נרחב כסמל, ומוזיקאים בעלי ידע בסיסי ידעו שרוב הגיטריסטים האמריקנים שעשו היסטוריה עם גיטרה בעלת טופ שטוח עשו זאת עם מרטין. השאלה המציקה הייתה כיצד להעביר את הידע הזה לדורות הבאים של גיטריסטים חדשים שלא התעניינו במיוחד בספרי ההיסטוריה, מכיוון שלא ניתן לראות דרך הקלטות מה השם שרשום בראש הגיטרה. בעזרת המגזין The Sounding Board וסדרת החתימות של האמנים המפורסמים, הבעיה נפתרה ברובה. מאריק קלפטון, ג’ואן באז וסטפן סטילס עד לקינגסטון טריו ולהקת Weavers ואפילו אם תלכו עוד יותר אחורה, עד וודי גות’רי, האנג וויליאמס וג’ין אותרי, בחצי העשור האחרון, מרטין הצליחה לקבע את הטענה ולהיות המקור הראשי של מה הגיטריסטים בכל העולם יכולים להגדיר כצליל של גיטרת הטופ השטוח בעלת מיתרי הפלדה. ובזכות ניצול הטכנולוגיה לעבוד לצד מסורת. כל מי שרצה קשר משלהם לכל ההיסטוריה של המוזיקה הזו, יכול להצטרף ללא החשש מיוקרה של גיטרת מרטין. איזה הבדל עשור יכול לעשות!

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.

נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.