yifat | יוני 30
המעבר מהעיר אל הכפר
במשכנו החדש, סי. אף. מרטין מצא את עצמו כעת ללא הסחות הדעת שכרוכות בניהול חנות מוזיקה עסוקה במרכזה של עיר הומה. את הרעש וההמולה של העיר הגדולה החליף כפר קטן ושקט בגבעות של פנסילבניה הכפרית, מוקף בנוף שהזכיר לו את מולדת משפחתו. בנו, סי. אף. מרטין השני, הגיע לגיל 15 ונראה שהיה מוכן לעזור לאביו במלאכת בניית הגיטרות הקשה והתובענית.
למרות המעבר, משפחת מרטין הייתה הרחק מלסיים את הפרק שפתחה בעיר ניו יורק, וגיטרות מרטין Martin עדיין נמכרו כמעט בבלעדיות דרך סוכן יחיד בעיר. הגיטרות שנחתמו בתוויותיהן “Martin & Coupa” מופיעות בתדירות הגבוהה ביותר בתקופה הזו. ג’ון קופה, שנולד בספרד, היה גיטריסט ידוע ומורה למוזיקה שעשה עסקים עם סי. אף. מרטין עוד לפני שעבר לפנסילבניה. למרות המעבר של מרטין הרחק מהעיר, המשיך קופה לתפקד גם כקמעונאי וגם כמפיץ בשביל מרטין לאורך עשר השנים הראשונות של החברה במשכנה החדש בפנסלבניה. בשונה מהשותפות של מרטין עם שץ, לא נמצאה אף הוכחה לכך שקופה היה מעורב במלאכת בניית הגיטרות עצמה. ע”פ הארכיון של ניו יורק של שנת 1840, החברה של מרטין וקופה נרשמה על כתובתו של הסטודיו למוזיקה של קופה, בשדרות ברודוואי 285, וקופה פרסם באופן בלעדי את איכותן ומהימנותן של גיטרות מרטין Martin.
הפרסומת המוצגת למטה הוצגה במגזין השבועי של ניו יורק Spirit of the times: A Chronicle of the Turf, Agriculture, Field Sports, Literature and the Stage בשנת 1848 ושוב בתחילת 1851
פריחה ושגשוג בנזרת’
בפרסומת נוספת מאותה התקופה, טוען קופה שהוא מציע את “מבחר הגיטרות הגדול ביותר שניתן למצוא בארה”ב”. רוב הגיטרות שמדובר עליהן היו כנראה גיטרות מרטין Martin שנבנו בפנסילבניה, אך ע”פ מכתבים שהועברו בין קופה לסי. אף. מרטין, נראה כי קופה מכר בנוסף גם גיטרות מחברת Schmidt & Maul מניו יורק. על פי עדויות משנות ה30 של המאה ה-19 ניתן להבין שגם לויס שמידט וגם ג’ורג’ מאול עבדו עבור סי. אף. מרטין בתקופת פעילותו בניו יורק, והיו כנראה העובדים הראשונים של מרטין שמאוחר יותר המשיכו בקריירת סולו של בניית גיטרות מתוצרתם, כאשר הם שואבים השראה רבה מהסגנון ומהאלמנטים המבניים שלמדו ממרטין. בכל אופן, הם לא היו האחרונים שעשו זאת ועיצוביו הגאוניים של מרטין ובהמשך גם של בניו ובני בניו יועתקו עוד פעמים רבות מספור, אפילו בימינו אנו.
לא מעט שמועות הופצו לגבי התקופה הזו בהיסטוריה של מרטין Martin לאורך השנים, כמו השמועה שכל הגיטרות של מרטין נבנו באסם, או שסי. אף. מרטין בנה את כל הגיטרות במו ידיו בצ’רי היל. לצערנו, יש מעט מאוד תיעוד משנות ה-40 של המאה 19 ע”מ לקבוע באופן מוחלט, חוץ מזיכרונות שנרשמו חצי מאה אח”כ ע”י בן משפחה שנזכר בביקורו בבית משפחת מרטין בצ’רי היל בתור ילד, שם הוא תיאר את המקום כסדנה לבניית גיטרות שפעלה בקומת הקרקע ומעלייה שתי קומות מרווחות ששמשו למחייה. עד תחילת שנות החמישים של אותה המאה, התיעוד של מרטין שרד שוב בשביל לתת לנו מבט חטוף על פעילות המכירות של החברה. בתקופה הזו החברה כבר החלה למכור את מוצריה לאמנים מפורסמים של התקופה כגון מדאם דה גוני, אס. דה לה קובה, צ’ארלס דה ג’אנון, וכמובן, ג’ון קופה. כולם כמובן אישרו למרטין להשתמש בשמם כחסות על הגיטרות היוקרתיות שלו. ניתן להבין ששמה ודגם הגיטרה של מדאם דה גוני תפסו מוניטין ותפקיד משמעותי מכיוון שנמצאו לא מעט מכתבים גם מספקים וגם רואי החשבון שהצביעו על ביקוש גבוה של הדגם של דה גוני (שם הדגם – “Large de Goni” מאוחר יותר שינה את שמו לדגם 1-26). חלק מהאמנים שעבדו עם מרטין, בדגש על דה לה קובה, תרו בסיבובי הופעות גם מעבר לגבולות ארה”ב, וחלקם אפילו הזמינו וקיבלו כלים במשלוח לחו”ל. מרטין אף ליפף מיתרים במו ידיו, כפי שעשה בימיו בניו יורק, ושלח גם אותם אל האמנים שעבדו איתו מחוץ לארה”ב.
ספרי החשבונות של מרטין Martin מתחילת שנות החמישים של אותה המאה מעידים בבירור שעד התקופה הזאת, חברת מרטין Martin הפכה לחברה גדולה ומשגשגת, כאשר לעתים היא שלחה ליעדן יותר מ-20 גיטרות בחודש באמצע החורף הפנסילבני הקשה. לדוגמה בשנת 1852, נבנו 215 גיטרות מרטין Martin, שנה לאחר מכן הייצור עלה כבר ל-303 גיטרות של החברה.
לואיס שמידט וג’ורג’ מאול עבדו עבור סי. אף. מרטין בשנות ה-30 של המאה ה-19. ברגע שמרטין עזב את ניו יורק הם יצרו שותפות והחלו לבנות גיטרות שהזכירו לא מעט בפרטיהן את הגיטרות המוקדמות של מרטין, כפי שניתן לראות בתמונה מצד שמאל.
הרחבת פעילות הסדנה
עד לאמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, הכלים של חברת מרטין Martin נבנו ב-6 גדלים שונים (0, 1, 2, 2.5, 3 ו-5, בסדר יורד), עם מחיר מחירון שנע בין 16$ ל-40$. חלק מהגיטרות נרשמו כדגם “ספרדי”, בזמן שכמה דגמים זולים נרשמו כבעלי גב וצדדי העשויים מעץ מהגוני. טרם ניתן לקבוע האם הכלים הללו, אכן נבנו בבית המשופץ שעומד עד היום בצ’רי היל, אבל מה שכן ידוע, הוא שעד תחילת שנות החמישים של אותה המאה סי. אף. מרטין העסיק כתריסר עובדים בבית המלאכה שלו, שם היה בשימוש מסור קיטור, חלקי עץ וחלקי גיטרות על מנת לבנות גיטרות ממגוון גדלים וסוגים. למרות שכלים רבים שנוצרו באותה התקופה נשלחו לרחוב ברודוואי 385 בניו יורק, שם צ’ארלס דה ג’אנון החליף את ג’ון קופה כסוכן הראשי של מרטין Martin , כלים רבים יותר נמכרו דרך החברות C. A. Zoebisch & sons ו-C. Bruno שהתמקמו כאמור בניו יורק, ותפקדו כיבואנים, מפיצים וגם כקמעונאים, בדיוק כפי שסי. אף. מרטין עשה בעצמו לאורך שנותיו בעיר.
סי.איי. זוביץ’, אשר מאוחר יותר ימלא תפקיד חשוב בהיסטוריה של מרטין, פעל, בין היתר, כספק מפתחות הכיוון של מרטין, אשר ייבא מאירופה. למרות מספרי המכירות העולים של מרטין, הוא המשיך לבצע סחר חליפין בין סחורות, רק שהפעם היה מרטין מחליף גיטרות שהושלמו עבור סחורות אחרות, לעומת סחר בין חלקי גיטרות כפי שעשה מוקדם יותר בזמן פעילותו בניו יורק. בנוסף לזוביץ’ וברונו בניו יורק, Klemm & Brother מפילדפיה היו שותפים במהלכי הסחר הללו גם כן.
בתמונה – גיטרת Martin & bruno מצד שמאל, משנת 1838, מציגה מספר מאפייני עיצוב אשר מרטין ישאיר מאחור זמן קצר לאחר מכן, כולל הרוזטה (העיצוב שמסביב לחור התהודה שלפעמים כלל פנינים וצדפים) של חור התהודה, עיצוב הגשר, והגוף בצורת 8. הדגם Martin & Coupa מצד ימין, הגיע עשר שנים לאחר הגיטרה שמשמאל, מציג רוזטה בעלת שלוש טבעות מסביב לחור התהודה, גשר מלבני, וחלק גוף עליון צר יותר שיוצג בדגמי מרטין מאוחרים יותר, אך עדיין עם ראש סטאופר (גיטרה זו נבנתה לפני שמרטין החליט להפסיק לייצר את עיצוב ההאדסטוק הזה).
שני העשורים הבאים בחייה של חברת הגיטרות מרטין Martin היוו תקופה של התפתחות וקידמה מואצת. העיצוב, העיטור ואפילו צלעות התמך – הברייסס, הפכו אט אט לאפיון משמעותי ומרכזי של גיטרות מרטין Martin לאורך חצי המאה הקרובה. אך לפני שהעיצוב והאפיון הללו הוגדרו, סי. אף. מרטין יצא למסע אישי ואקספרימנטלי בעיצוב הגיטרות שלו, מסע שעוד ישנה לעד את תעשיית הגיטרות שעתידה להיוולד והרבה בזכותו ובזכות פועלו.
עם כבוד לעבר וחזון לעתיד
חלק מהגיטרות של מרטין Martin מאותה התקופה מתאפיינות בעיצובים ובצורות גוף שמזכירות גיטרות וכלי מיתר מתקופת הרנסנס, וחלק מהגיטרות נבנו עם תומכות, גשרים ופרטים מבניים אחרים שהזכירו את הגיטרות של ספרד מתחילת המאה ה-19. ראש הגיטרה המפותל נעלם, וכך גם קרה לגשר המפותל והמעוצב, כאשר שניהם פינו את מקומם לעיצובים מלבניים פרקטיים ופשוטים יותר. רוזטת חור התהודה בעלת טבעת אחת מעוטרת פינתה את מקומה לעיצוב בעל שלוש טבעות, וחלק הגוף העליון נהיה צר יותר. בקצרה, האבולוציה של מה שיוגדר מאוחר יותר כ – “הגיטרה האמריקנית” כמעט והושלמה. מבט חטוף אל כל קטלוג גיטרות משנות התשעים של המאה ה-19 מראה עד כמה התפשט הרעיון של מרטין לאיך גיטרה אמורה להיבנות.
בתמונה, ראיה לכך שחברת Phyfe הייתה הספק העיקרי של חברת מרטין לשנהב ועץ אבוני, עוד מתחילת דרכה בניו יורק.
ברייסינג-X, בדרך לגיטרה האקוסטית
הפיתוח החשוב מכל של מרטין בשנות ה-40 של המאה ה-19 היה אחד שמעט מאוד אנשים הבחינו בו וידעו על קיומו. למעשה, מבלי לשים מראה קטנה מול חור התהודה, לא היה ניתן לשים לב לשינוי זה כלל וכלל. השינוי המדובר הוא העיצוב מחדש של מערכת התומכות – הברייסינג (צלעות התמך של הגיטרה מבפנים) לצורת X. למרות שלא מדובר בשיפור קיצוני עבור הגיטרות של אותה התקופה שהרכיבו עליהן מיתרים ממעיים של עז, השינוי הזה יהפוך מאוחר יותר לצורך הכרחי ובכך יגדיר ויאפשר את השימוש בגיטרות האקוסטיות המצוידות במיתרי פלדה.
מרטין המשיך להשתמש בתומכות בעיצוב המניפה שהיה השכיח ביותר לאורך המאה ה-19, למרות שכבר בשנות ה-60 של אותה המאה השתמש מרטין בעיצוב המניפה רק בדגמים קטנים ופשוטים יותר.
מקור שמות הדגמים של מרטין
באמצע שנות ה-50 של המאה ה-19, מרטין החל לפתח שפה שלמה על מנת לתאר את הדגמים השכיחים יותר שייצר. הייצוג המספרי עבור הגדלים היה פשוט, אך תיאור סוגי העצים, סוג המיתרים והעיטורים שייחדו דגם יוקרתי יותר הצריכו שורה שלמה בספר החשבונות שבו הייתה צריכה להירשם כל הזמנה לבניית גיטרה.
מרטין בנה מספר עיצובים שונים של גיטרות עם העיצוב הזה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-19, דגמים שכנראה קיבלו השראה מעיצובי כלי מיתר מתקופת הרנסאנס. אבל כבר בשנות ה-70 של אותה המאה, השימוש באותם הדגמים נעלם אל דפי ההיסטוריה. אולף אריקסון מריצ’מונד, ורג’יניה, הזמין לפחות 4 גיטרות מרטין Martin בעלות עשר מיתרים בין1859-1860, כנראה עבור תלמידיו, חלקן נרשמו כ”גיטרת דו-צווארית” זו כנראה אחת מהם, לפי פרטי התווית וספר החשבונות אשר מתארכים אותה מוקדם משנת 1867. מרטין בנה לעתים גיטרות מיוחדות עבור מורים, אך זו אחת מהדוגמאות יוצאות הדופן. הגיטרה המוצגת בתמונה, נבנתה כ-40 שנה לפני גיטרות הנבל הגדולות יותר שייצר מרטין בהמשך הדרך.
כל הגיטרות של מרטין מאמצע המאה ה-19 היו קטנות יחסית לדגמי הגיטרות האקוסטיות שבעתיד יהפכו את חברת מרטין למפורסמת כל כך. פה מוצגת גיטרה בגודל 2.5, שהייתה אז הדגם הנמכר ביותר עד סוף המאה. גיטרה בגודל 2.5 מתגמדת אל מול קווי המתאר של דגם הדרדנוט שעתיד להיוולד כ- 60 שנים מאוחר יותר, אשר מקיף את רוב המתאר של הדגם 2.5 המופיע. מצד ימין מופיעה השוואה בין ארבעת הגדלים הפופולריים ביותר מאותה התקופה, 2.5, 2, 1 ו-0. מכל אלו, רק הדגמים מגודל 0 (ברוחב 13.5 אינצ’ – 34.29 ס”מ) שרדו את מבחן הזמן ומיוצרים גם היום.
חברת C. A. Zoebisch & Sons מניו יורק הייתה לא רק אחד החשבונות המסחריים הגדולים ביותר של מרטין. בנוסף, בני משפחת זוביץ’ היו חברים קרובים של משפחת מרטין. נתון זה אולי יכול להסביר מדוע, בסוף שנת 1856, מרטין החל לתקצר את תיאורי הגיטרות שזוביץ’ הזמין למערכת ספרתית פשוטה עבור כל דגם מהדגמים הזולים ביותר ועד ליוקרתיים ביותר בסדר עולה (במקום למלא תמליל שלם בספר החשבונות). הספרה הראשונה סימנה את הגודל, כשאחרי עוקב מספר בעל שתי ספרות בהתאם למחיר הסיטונאי של אותו הדגם. כלומר, “1-21” סימן גיטרה בגודל 1 בעלת מחיר סיטונאות בשווי $21. מערכת המספור המפושטת הזו שתיארה את הכלים של החברה, הגיעה תוך מספר שנים גם לשימוש רואי החשבון וספרי החשבונות של החברה. במקור, מרטין שינה את צירוף הספרות שמייצג דגם בכל פעם שהמחיר השתנה. לדוגמה, בעקבות עליית מחירים בשוק באמצע שנות החמישים הדגם 0-27 שינה את שמו ל-0-28, אך במהרה דרך העבודה הזאת התגלתה כמסורבלת מדי עבור חברת מרטין Martin הידועה באובססיה שלה לפרטים הקטנים.
כאשר רשימת המחירים הרשמית והראשונה הודפסה (המוקדמת ביותר ששרדה מתוארכת לתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19), מספרי הסגנון (שבמקור העידו על המחיר הסיטונאי) אמנם העידו על איכות העץ והעיטורים, אך מחיר הסיטונאות בפועל היה יקר יותר כעת.
למרות שגם בתקופה זו מרטין בנה מספר גיטרות יוצאות דופן, תיעוד המכירות מעיד על כך שרוב הגיטרות שבנה עקבו אחר קו טכני וסגנוני שסה”כ חזר על עצמו לאורך החצי השני של המאה ה-19. הגיטרה הייתה אז פופולרית במיוחד ככלי טרקלין עבור נשים, ורוב הגיטרות של מרטין בעלי מאפייני טרום-1867 היו קטנות במיוחד, בד”כ בגדלים 2, 2.5 ו-3. גודל 5, נקראו גיטרות “טרז”, שהיו מכוונות טון וחצי גבוה יותר (קאפו על סריג שלישי בכיוון רגיל) והיו תוספת פופולרית למועדוני הגיטרות של אותם הימים. גודל 1, שבד”כ הופיע בדגמי 21 או 26, היה הפופולרי ביותר מכל הגדלים וקיבל את הכינוי “גודל מלא”, למרות שלא היה נחשב כך בהשוואה לגדלי הגיטרות שמיוצרות כיום. גודל 0 “דגם קונצרט”, היה מהפחות מוכרים ונמכרים על אף שהופיע בין דפי המכירות כבר בשנת 1854. למרות שרוב הגיטרות שנמכרו בשנות ה-50 של המאה ה-19 היו גיטרות יחסית פשוטות, מרטין יצר מספר דגמים יוקרתיים במיוחד שנמכרו עבור מחירים אסטרונומיים, ביחס לאותה התקופה. במאי 1854, לדוגמה, חנות בשם Hilbus & Hitz מוושינגטון שילמה $160 עבור דגם “Crystal Palace” שהגיעה עם נרתיק עץ מרוזווד מלוטש. הדגם הזה הזכיר את הדגם היוקרתי שמרטין בנה עבור מיצג התעשייה הלאומי של ארה”ב שנערך בקריסטל פאלאס, ניו יורק. מרטין זכה בפרס המוערך ביותר במיצג.
בתמונה – הדגמים בסגנון 17, נבנו בגודל 2.5 ו-3, היו הגיטרות הפופולריות ביותר של מרטין לאורך החצי השני של המאה ה-19. למרות הפשטות, עם צוואר צבוע בשחור וביינדינג פשוט מסביב ללוח התהודה בלבד, דגמי 17 נבנו עם עץ רוזווד בגב ובצדדי הגיטרה עד לתחילת המאה ה-20.
מקור שמות הדגמים של מרטין
פנקסי חשבונות משנות ה-50 של אותה המאה מעידים על כך שהמכירות של גיטרות מרטין, יחד עם שאר סוגי הסחר, נמתחו מערבה ככל שהאומה התרחבה. חלק מהמרחק נחצה בספינה מכיוון שטרם נבנתה מערכת הרכבות שכיום מחברת את כל הערים הגדולות. בארכיון של מרטין מאותם השנים, ישנם אזכורים חוזרים של אלבאני, בולטימור, בוסטון, סינסנטי, לואיסוויל, נאשוויל, ניו אורלינס, פילדלפיה, פיטסבורג, ריצ’מונד וסיינט לואיס בין שאר ערים גדולות נוספות בארה”ב.
החלטתו של סי. אף. מרטין להפיץ את הגיטרות שלו בצורה רחבה יותר בארה”ב נבעה בחלקה מתוך צורך, בעקבות התחרות שהחלה להופיע בשוק של ניו יורק בין בוני הגיטרות שהציעו מחירי סיטונאות זולים יותר, מה שאפשר לחנויות לייצר רווח גדול יותר. האתגר הזה ילווה את החברה גם בעשורים העתידים לבוא.
על אף המוניטין הטוב של החברה שהמשיך להתפרס בארה”ב, באותם הימים מרטין לא הייתה יצרנית הגיטרות הגדולה ביותר בארה”ב. למרות זאת, אפילו לפני מלחמת האזרחים, השם של מרטין נקשר באיכות גבוהה ובעקביות בתמורה ובאיכות הייצור.
לאחר שנים של כתיבה מפורטת של המאפיינים עבור כל גיטרה ברשימות של החברה, מרטין החל להשתמש בשיטת מספור, כאשר הספרה הראשונה מסמלת את גודל הגוף והמספר השני מסמל את המחיר. עד 1860, הקוד הזה החליף את התיאור הרשום ושינויי המחירים מה שהוביל למספרי הסגנונות הידועים והמוכרים – כגון 18, 21, 28 ו-42, אשר מופיעים על הגיטרות של מרטין עד היום.
מוניטין טוב זה הוביל למלחמה בלתי פוסקת בין קמעונאים וסוחרים על הבלעדיות למכור גיטרות של מרטין באזור בו הם עבדו, לא שזה הפריע להם לדרוש בעקשנות הנחות נוספות ממרטין. סי. אף. מרטין אמנם הצליח לחמוק ממערבולת החיים בעיר הגדולה, אך למרות חיי הכפר השקטים וככל שהחברה שלו גדלה, ניהול החברה והדרישה והתובעניות של ההתכתבויות שלו עם סוחרים, מפיצים ורואי החשבון החלו לנגוס ולגזול מהזמן היקר שמרטין היה צריך להשקיע במלאכת בניית הגיטרות עצמה.
סופה של תקופת מרטין בצ’רי היל
מעבר לכך, ככל שההפצה של גיטרות מרטין הורחבה אל מחוזות רחוקים יותר כגון נאשוויל, ניו אורלינס וסיינט לואיס, התכתבות שכזו כבר לא הייתה עניין של תקשורת בין חברים, אלא בין שותפים עסקיים שמשפחת מרטין הייתה צריכה להכיר פנים מול פנים, דבר שהעלה את הצורך ההולך וגובר להשקיע זמן ומאמצים כדי לתור את הארץ ולפגוש באופן אישי את הסוחרים המרוחקים שמולם עבד.
על פי כל המדדים, שני העשורים הראשונים של סי. אף. מרטין הראשון ובנו בפנסילבניה היו הצלחה כאשר החברה עמדה בהספק שנתי מרשים של בין 200 ל-300 גיטרות לשנה. האמנים המוצלחים ביותר של התקופה נתנו את שמם על מנת לאשר את איכות הגיטרות של מרטין, גם בטיב העבודה וגם באיכות הצליל. סוחרי מוזיקה וכלי נגינה כמעט בכל עיר באמריקה ניסו לשים את ידיהם על הזכות לשאת את שם החברה תחת אמתחתם. זה לא מפתיע שמשפחת מרטין נאלצה לעבור מיקום פעם נוספת, ושוב הם הפנו את עיקר תשומת לבם אל נוחות המשפחה כמרכז הכובד של ההחלטה.
ההצהרות הנ”ל נותנת תמונה ברורה של ההוצאות והייצור של מרטין לקראת פתיחת מלחמת האזרחים. בשנים המוקדמות של המלחמה, החברה ספגה מפולת קשה במספרי המכירות שלה, אך עד סוף המלחמה העסקים התייצבו והשתפרו שוב. עד שהחברה תתחיל לבנות דגמי הוואי עם מיתרי הפלדה כחמישים שנה מאוחר יותר, התוצר השנתי של מרטין לא יעקוף בהרבה את המספר שהחברה הציגה בשנת 1864.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
רוקן עגלה 
