מרטין פרסמו רבות במגזין Sing Out!, הקול המודפס של תחיית הפולק. כאן החברה הכריזה על דגמי הניו יורק שלה, ההוצאה מחדש הראשונה של עיצובים מוקדמים שהופיעה בקטלוג של מרטין. למרות שהודיעו על כך שהגיטרות תואמות מיתרי פלדה וגם מיתרי ניילון, הם לא הפיקו צליל מלא כאשר נמתחו עם מיתרי ניילון.

נגני מוזיקת הפולק והמרטין שלהם

הודות לגילו הצעיר של פרנק מרטין ותודעתו לטרנדים הפופולריים, החברה קשרה קשר חזק עם תנועת חובבי מוזיקת הפולק, אשר בתקופה זו הייתה האחראית הגדולה לצמיחת הביקוש לגיטרות אקוסטיות. במקום להשתמש בתצלומי מוצרים סטריליים, מרטין פנו ישירות לקוראי המגזין Sing Out! עם סדרת פרסומות, שנוצרו ע”י מעצב הגרפיקה וחבר ההנהלה פרנק שרודר. לראשונה הראו את הגיטרות בשימוש רגוע ומושך בסיטואציות חברתיות. מרטין הציגו דמויות נקיות, מלומדות, עם הגיטרות שלה, ולמרות שהדוגמנים הצעירים, לא נראו בדיוק כמו הקורא הממוצע של Sing Out!, הפרסומות האלו עזרו לחזק את הקשר בין המותג של מרטין ותחיית מוזיקת הפולק. ג’ודי קולינס וטום פקסטון, הופיעו במסיבת הפתיחה של המפעל החדש. לא היו זמרי קאובוי או כוכבי קאנטרי, למרות העובדה שעובדי המפעל האזינו כנראה לאדי אקנולד ופטסי קליין ברדיו.

פרנק מרטין לא היה חובב פולק במיוחד, והמודלים לחיקוי שלו היו כנראה יותר קרובים ליו הפנר מאשר פיט סיגר. ככל שפרנק לקח על עצמו יותר ויותר מתפקידיו של סי. אף. השלישי, החברה המשיכה להתקדם אל העידן המודרני, בניסיון להשלים את הפער שנוצר כשהיו תחת ניהולו של סי. אף השלישי. העליה ביצור שנוצרה בתגובה, הייתה יוצאת מן הכלל. בתוך מספר שנים, מרטין בנתה פי שלוש גיטרות בשנה ממה שהצליחה לייצר במפעל הישן בנורת’ סטריט. חובבי מרטין נוטים להגדיר את החברה לפי עשורים, לדוגמה, גיטרות מרטין משנות החמישים הן ישנות ונחשקות יותר מאלו שנבנו בשנות השישים, אך השינוי הגדול נעוץ במעבר למפעל החדש ביולי 1964 שפצח ברשימה ארוכה של שינויים.

קשה לדמיין ניגוד גדול יותר הנראה לעין ממה שעובדי מרטין ראו כאשר עברו מהמפעל הישן לחדש במתקן ברחוב סיקאמור, המוצג כאן בציור של הארכיטקט משנת 1963.

האבטיפוס של דגמי 12 המיתרים הראשוניים של מרטין נבחנו בשנת 1964, והדגם D12-20 הופיע לראשונה בחנויות בשנה שאחרי. עד הזמן הזה, הגשר הגדול יתר על המידה שמוצג כאן, עם נקודות קטנות המוסתרות ע”י נקודות פנינה, ננטש לטובת עיצוב יותר שמרני של מרטין.

תיעוד מספרי מרטין, אודות היקף כמות היצור של גיטרות מרטין, 1961-1971.

דרישה גדולה לעצי רוזווד

מה שמנע את התקדמות החברה הפעם, לא היה חוסר המקום לבנות עוד גיטרות, אלא אחד ממרכיבי המפתח של הגיטרה עצמה. מרטין ייבאה עץ רוזווד ברזילאי למשך מעל למאה שנים, והדריכה את חוטבי העצים כיצד לחתוך, כדי לקבל את העץ ברמה שהזדקקה לה לייצור דגמיה האיכותיים. אך, ככל שהחברה ראתה את הדרישה לדגמי הדרדנוט גדלה, כך בולי העץ הגדולים יותר, מהם ניתן היה להוציא לוחות גדולים לייצר את גב הדרדנוט הענק, היו נדירים, במיוחד בכמות שמרטין הייתה צריכה.

המצב היה נראה עגום במיוחד, עד שאחד מעובדיו החדשים של פרנק מרטין, בוב ג’ונסון, הציע לייצר גב גיטרה משלושה חלקי רוזווד במקום משניים. ג’ונסון היה תחת הרושם שמרטין ייצרה כבר בעבר גב תלת-חלקי. למרות הטעות ההיסטורית שלו, זה היה רעיון מעולה. היו מספר דאגות לגבי מה תהיה ההשפעה של הגב הנוקשה יותר, הבנוי משלושה חלקים, על הצליל, אז החברה בזבזה זמן רב יחסית בשלל ניסויים, בהם שילבה בין סוגים שונים של ברייסינג ללוח התהודה ולגב עבור הדגם החדש. לבסוף החליטו להשתמש בברייסינג-גב הקל יחסית של גודל טריפל OOO, ומימדי הברייסינג-טופ הקטנים בהרבה של OO.

(מעל) שולחנות העבודה הישנים הועברו למפעל החדש, ורוב המשימות שהיו צריכות להתבצע ע”מ לבנות גיטרת ויוקולילי מרטין נשארו אותו הדבר כמו בנורת’ סטריט.

(מתחת) זהו פורמן ראסל לילי, מסתכל דרך מתקן של חלקי טופ לגיטרה.

הדרדנוט – ספינת הדגל של מרטין

הדגם החדש קיבל תוספת פסים שחורים ולבנים בצדדים, ביינדינג על לוח הסריגים וכפתורים לבנים מפלסטיק על המפתחות (המאפיין האחרון שרד רק כשנה עד שבוטל). למרות שלא התאפיין ברוזטת פנינה כפי שאופיינו הגיטרות המוקדמות של מרטין עם עיצוב ממספר 30 ומעלה, הדגם החדש נקרא D-35. זו הייתה הפעם הראשונה שמרטין דרכה מחוץ לקווי המתאר של קידוד המודלים בן מאה השנה שלה, אך זו לא תהיה הפעם האחרונה.

הדרדנוט החדש נראה ונשמע אחרת לגמרי מהדגם D-28, והדיח באופן זמני את הדגם המכובד מהמקום העליון שלו בקטלוג וברשימת המחירים של מרטין. יותר חשוב מכך, הגב בעל שלושת החלקים, אפשר למרטין לבנות את הדרדנוט החדשני שלה, עם חלקי עץ שהיו קטנים מדי בשביל לייצר אפילו גיטרה ממוצעת בגודל טריפל OOO. מיד לאחר השקתו, הצטרף גם דגם רוזווד עם 12 מיתרים D12-35, עם אותם מדדי צוואר וגוף כפי שהוצג בדגם D12-20. גם דגם ששת המיתרים וגם 12-המיתרים של עיצוב 35 נמכרו טוב, ומספר שנים אחרי, הדגם D-35 עקף מידי פעם את המכירות של D-28. אך בעיית הרוזווד הברזילאי תחזור במהרה לנקמה.

הגב התלת-חלקי היה הפרט שכולם שמו לב אליו כאשר הוצג בשנת 1965, אך הצליל המיוחד של הדגם D-35 יכול להקשר לברייסינג הקל יותר, גם על הגב וגם על הטופ, בהשוואה לדגם D-28.

גיטרה קלאסית מסדרת N, המוצגת מימין, הייתה אמנם דומה יותר לגיטרת ראמירז ספרדית, אך חובבי מרטין עדיין העדיפו דגמי OO כמו גיטרת OO-18C המוצגת משמאל.

הניסיון הכושל בבניית גיטרות חשמליות של מרטין

בשנת 1965, סדרת GT בעלת העיצוב היותר מיוחד החליפה את סדרת F החשמלית שנכשלה. מאות עותקים של הדגמים חצי החלולים בעלי הראשים המחודדים הללו נמכרו בשנת 1966, אך הסוחרים לא הביעו עניין וייצורן של כל החשמליות של מרטין הופסק בשנת 1967, ולכן, אי אפשר להאשים את פרנק מרטין שלא ניסה לנגוס בשוק הגיטרות החשמליות. אפילו פחות פופולרי, היה המגבר הענק של מרטין, SS140 שהוכרז על גבי פלאייר צבעוני “זה גדול! זה רועש! זה יקר! זה עובד!”. המגבר SS140 לא מכר, אך עם הביקוש הגואה לגיטרות אקוסטיות, הכישלון של פס הגיטרות החשמליות של מרטין לא היה משמעותי במיוחד.

ניסיון נוסף של מרטין לנגוס בנתח נוסף משוק הגיטרות, היה עם סדרת N של גיטרות קלאסיות. ליין שעוצב בשנת 1968 ע”י מאמץ מחקר ופיתוח של דר. דון ת’ומפסון וג’ון הובר הוצגו בקטלוג בשנה שאחרי, עם הקשר אירופאי לגוף “12.8 liter body” של הגיטרה. בהתחשב במכירות היציבות של מרטין דגם C)Classical-OO) בניית גיטרת מיתרי ניילון עם מראה ספרדי היה רעיון טוב (בערך 1,500 קלאסיות בגודל OO-16C, 18C ו-28C-נמכרו בכל שנה). אבל התוצאה הסופית לא נראתה כמרטין או ספרדית, ואחרי ניסיון אחרון, בשנת 1969 המכירות של דגמי N נגוזו ונעלמו, מה שהוכיח שדגמי קלאסית בגודל OO היה הביקוש הפופולרי ביותר בין לקוחות מיתרי הניילון של מרטין. לולא “Trigger”, הגיטרה האגדית של ווילי נלסון, דגם N-20 משנת 1969, שאליה הוסיף פיקאפ גשר בולדווין, הסדרה הייתה יכולה להישכח לחלוטין עד ימינו.

גם עם העיצובים החדשים של מרטין לדגמים חשמליים וגיטרות קלאסיות נפלו במכירות, החברה לא יכלה לטעות בכל פעם שהציגה דגם אקוסטי. חלק מההצלחות בתקופה זו, הם הדגמים שנראו מחדש, עבור רוב הנגנים, אך למעשה, מדובר היה על הוצאה מחודשת של דגם הדרדנוט, בעל 12 המיתרים המקורי ממספר עשורים לפני. מספר מצומצם של דגמי D-28S דלפו מנזרת’ במשך שנים, במקור כהזמנה מיוחדת של חנויות המוזיקה של וורליצ’ר (נחתמו D28-SW). בשנת 1967, כמה דגמי D-18 ו-D-35S הופצו כדי לבחון את תגובת השוק. כאשר הופיעו בקטלוג של 1968, המכירות של הדרדנוט בעל הצוואר הרחב והראש המחורץ השתפרו. אחרי שנעלם למשך שלושים שנה, הדרדנוט המקורי או S)Standart) חזר לחיים. הצלחה זו התיישרה עם רצונו של סי. אף. השלישי, מכיוון שהוא תמיד העדיף את הדרדנוט המסורתי בעל 12 הסריגים מאשר המודרני בעל 14 הסריגים. ההצלחה של סדרת S החזיקה מעמד כעשר שנים, אבל אפילו בשיא ייצגו קצת יותר מ5% ממכירות דגמי הדרדנוט של מרטין.

עם צבעים מודרניים וראש גיטרה חדש מחודד, סדרת GT החשמלית, שהוצגה לראשונה בשנת 1965, נראתה מבטיחה יותר מסדרת F שהחליפה. אבל האלקטרוניקה והחומרה עדיין נשארו פחות מרשימים, והמותג של מרטין לא התרחב לגיטרות חשמליות. בנוסף, סוכני המכירות של מרטין, שהיו רגילים למכור דגמים אקוסטיים, לא הראו נכונות למכור גיטרות חשמליות לסוחרים שלהם.

בכריכת הקטלוג של מרטין משנת 1966, היה השימוש הראשון של הגרפיקה המודרנית המוכרת, יד של נגן מונחת על דראדנוט, אך הכריכה הפנימית הציגה זוג ידיים עובדות בבניית גיטרות, מוארת ע”י חלון במפעל הישן בנורת’ סטריט. כתוצאה מזה התחיל מסע פרסום ארוך שנים שהזכיר בגאווה “Still handmade”.

הודות לשלושת דגמי S החדשים ושתי גרסאות 12 המיתרים, כמעט חצי מדגמי החברה התחילו עם האות D(דראדנוט) כאשר המיני קטלוג הזה, הוקדש לדראדנוט שהופץ. המהלך הזה התבצע בצדק. עד 1969, המכירות של דגם D-28 בלבד, עקף את כל הדגמים הקטנים יותר של גיטרות מרטין יחדיו.

הביקוש עבור הדרדנוט המקורי בעל 12 המיתרים הספיק דיו, כדי לתת להם מקום בקטלוג של 1968, כך דגמי D-18S, D-28S (המוצג כאן), ודגם D-35S נמכרו בצורה טובה במשך מספר שנים קדימה.

שילוב פנינה בפיקגארד

בשנת 1968, החברה בחנה את עברה, מה שכנראה גרם לכך, היו השמועות של המחירים חסרי התקדים ששולמו עבור גיטרות מרטין מדגם D-45S מלפני מלחמה”ע II, מכיוון שרק 91 דגמים נוצרו. בחינה זו יכולה גם להיקשר למייק לונגוורת’, נגן בנג’ו לשעבר, מטנסי אשר היה מבצע עבודות קאסטום בדגמי D-28, על ידי הוספת ביינדינג אבאלון, כדי לגרום להם להראות כמו דגמי D-45S. מספר אנשי מלאכה וצורפים, שהרגישו את הפוטנציאל הרווחי בהפרש בין הביקוש להיצע, אפילו הוסיפו מסגרת פנינה לדגמי D-28S ישנים יותר, שינו את החותמת על הצוואר, ומכרו אותם כדגמי D-45 וינטג’ מקוריים. אנשי מכירות במרטין שמו לב לזעקה העצומה לגיטרות מרטין בעלות קישוט שמאפיין גיטרת במה ולכן, קשרו קשר לשיתוף פעולה של החברה עם לונגוורת’, אחרי סירוב החברה לייצר גיטרות ססגוניות. אחד מדגמי ה-D-28 הקאסטום הללו נבנה עבור האנק סנואו. לונגוורת’ קיבל את הגיטרה לפני שהושלמה, ולאחר עבודה שלו, הגיטרה מדגם D-28, שובצה בפנינה וחזרה לנזרת’ לגימורים אחרונים. “The snow job”, נקראה העבודה שבה גיטרת ה-D-28 הפכה ל-D-45, ואופיינה במספר פרטים שיופיעו שוב בעתיד בדגמי D-45 LIMITED EDITION, כגון ביינדינג פנינה מסביב לפיקגארד וכיתוב המותג C. F. Martin מעובד בפנינה זוהרת.

לעומת סי. אף. השלישי, החבר’ה הצעירים, שעבדו בחזית משרדי החברה, הבינו שהזמן לגיטרת מרטין מעוטרת הגיע. מייק לונגוורת’ נשכר לשורות החברה, כדי לעזור להחזיר את D-45 כדגם הבית. זמן קצר לאחר שמייק עבר לנזרת’, מרטין הציעה למכירה, גיטרות שנצצו תחת אורות הבמה. עם תג מחיר של 1,200$ דגם D-45, גיטרת מיתרי הפלדה בעלת הטופ השטוח, הפך ליקר ביותר במדינה בהפרש משמעותי.  המחיר לא הבריח את הקונים, ובשנת ההשקה (1969), מרטין מכרו כמעט פי שתיים מהכמות שנמכרה במהלך כל שנות המכירה המקוריות משנת 1933 ועד 1942. להפתעת מרטין, כוכבי הקאנטרי והמוסיקה המערבית, המאופיינים בג’קטים צבעוניים מלאי פאייטים, לא היו היחידים שעמדו בתור לרכוש גיטרת מרטין D-45. בין הרוכשים היה גם דייויד קרוסבי שנהג ללבוש ג’קט עור מלא בפסים תלויים, וג’ימי הנדריקס שסמך על אופנה אישית ממותגת משלו.

לונגוורת’ עיצב בקפדנות דגם בעל ביינדינג פנינה זול יותר, בעודו מעצב מחדש את סימוני לוח הסריגים, כדי שלא יוכלו לזייף את דגם-D-45 ללקוחות תמימים. דגם D-41 ראה אור ב-1969. המראה שלו, כמעט עם אותה כמות פנינה נוצצת, כמו בעיצוב 45, אך רק בשני שליש מהמחיר. בשלושת שנות היצור הראשונות, הדגם D-41 מכר פי ארבע מהדגם D-45. גרסאות S בעלות 12 סריגים של שני הדגמים הוצגו בקטלוג של 1971, ואפילו דגמי 12 מיתרים של עיצוב 41S ו-45S הוצעו למכירה. הצלחת דגם D-45 הייתה אחד מהסממנים של הביקוש הגואה עבור מה שיקרא בהמשך גיטרות לוקסוס, למרות שכלים אלו מחווירים אל מול גרסאות D-45S Limited Edition שמרטין מציעה כיום.

עם ראש גיטרה בעל זוית לא מדורגת, ופינות מעוגלות הכלי הזה לא יחשב כדגם שהוצא מחדש ע”פ הסטנדרטים של היום, אך עבור החובבים המושבעים של מרטין, חזרתו של דגם D-45 בשנת 1968 היה החדשות הגדולות ביותר מהחברה בעשורים האחרונים. תשוקתה של החברה להחזיר את ה-D-45 הייתה הסיבה להצטרפות מייק לונגוורת’ לחברת מרטין.

ההצלחה של מרטין

ככל ששנות השישים התקרבו, חברת הגיטרות הקטנה מנזרת’, ראתה הצלחה גדולה הרבה מעבר למה שארבעת הדורות הראשונים של מרטין חלמו עליה. עשור מוקדם יותר, הגיטרות של מרטין היו ידועות בעיקר בין חובבי מוזיקת בלוגראס וקאנטרי ולקהל הפולק החדש, אך כמעט לא נודעה בשום ז’אנר אחר. עד סוף שנות השישים, אופנת מוזיקת הפולק המשיכה לפרוח, אך כעת, הגיטרה האקוסטית קיבלה מקום בולט במוזיקת הפופ גם כן. ההרמוניות המגוונות והעיבודים המקוריים של להקות כמו קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג הובילו את הגיטרה האקוסטית לתחנות הרדיו והפצת אלבומים חדשים. גיטרות מרטין שלטו בבמות וודסטוק ובמות ענקיות דומות. נראה שברגע שהמגברים נכבו, המוזיקאים העבירו את הרצועות שלהם לגיטרות מרטין, והדגם D-28 התווסף לסטראטוקסטר של פנדר וללס פול של גיבסון כציוד סטנדרטי עבור כל גיטריסט רציני. על כריכות האלבומים וכתבות בעיתונים, הסמל העגול והזהוב של מרטין היה נפוץ כמעט כמו סימן השלום של תנועת ההיפים. במהרה, השם “מרטין” הפך לנושא שיחה חם נפוץ בין גיטריסטים, לא רק בצפון אמריקה אלא בכל העולם. מרטין מכרו מעל ל-14,000 גיטרות בשנת 1969, אך היו ערוכים למכור יותר.

עבור אלו שבחנו מקרוב את חברת מרטין, לא היה ספק ששינויים עדינים התרחשו בנזרת’. בשנת 1966הביינדינג מצלולואיד דמוי-שנהב, אשר החליף את השנהב האמיתי כבר חצי מאה מוקדם יותר על עיצובי 28 ומעל, הוחלף בהתאם בפלסטיק לבן בשם בולטרון. בערך באותו הזמן, הביינדינג מצלולואיד בצבע שריון-צב על עיצובי 21 ומטה הוחלף עם בולטרון שחור. (חברת ספק שסיפקה פלסטיק, מוקמה מספר קילומטרים מהמפעל של מרטין). הפיקגארד מצלולואיד שריון-צב על כל הדגמים, הוחלף לאצטט שחור (סוג של חומר PVC). שינויים נוספים יתרחשו בקרוב, בפנים ובחוץ הגיטרות של מרטין.

למרות כל השינויים מאז שמרטין עברו למפעל המודרני, ולמרות הביקוש הגואה לדגמי הדרדנוט, הקטלוג של שנת 1968 הציג את אותו מגוון כלי הסריגים שאפשר לחברה לשגשג במשך השנים האחרונות. עמוד המציג 4 יוקולילי, שתי גיטרות טיפל ומנדולינה ייצג את הכלים הקטנים. בנוסף, הוצגו שלוש גיטרות בעלות מיתרי ניילון (סדרת N הופיעה שנה לאחר מכן), גיטרת טנור, דגם 5-18 לילדים, ומגוון רחב של דגמים בגדלים O OO, וטריפל-OOO ברוזווד ובמהגוני. עשרה דגמי דרדנוט שלטו בעמודים הראשונים, כולל שני דגמי 12 מיתרים ושלושה דגמי S, אך הרושם הכללי היה של חברה שהכינה מגוון רחב של גיטרות וכלי סריגים נוספים. הקטלוג הזה יציג גם את הקשר האחרון לעץ הרוזווד ברזילאי.

בסוף שנת 1969 ובתחילת 1970, מרטין הפסיקו להשתמש ברוזווד ברזילאי. ברזיל אסרה על יצוא גזעי העץ הנדיר הזה, בתקווה שנגריות בתוך המדינה יקבלו יותר עסקים. מרטין לא יכלו לפקח יותר על עבודת העץ ולכן, החלו לייבא עץ רוזווד מהודו. עץ רוזווד הודי היה זמין בכל הגדלים ובכמויות שמרטין הזדקקה, וכל עוד הרוזווד הברזילאי בהספק נמוך, החברה גם ככה הבינה שתצטרך לבצע את המעבר במוקדם או במאוחר. ערמת גזעי רוזווד שהספיקה בעבר למספר חודשי עבודה, עבור החברה מספר עשורים מוקדם יותר, תיגמר כעת בתוך מספר שבועות.

בקטלוג של מרטין משנת 1968 (בתמונה מוצגת הכריכה) רוזווד ברזילאי הופיע בפעם האחרונה, למשך שנים רבות.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.

נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.