לסלי ווסט בהימור גבוה yifat
לסלי ווסט בהימור גבוה yifat
תהליך כתיבת והקלטת האלבום
ביצירת אלבומו האחרון, לסלי ווסט הקליט את השירים בחלקים. קודם כל הקליט את הגיטרה, אחר כך המפיק היה מנגן ומקליט את התופים ורב ג’ונס היה מוסיף את הבס. לאחר מכן ווסט היה מוסיף את קטעי הליד (Lead) ואז האורחים היו מצטרפים כשהשיר 75% מוכן. מסתבר שאין דרך מוכנה מראש, בכל מקרה. יש שיר שנקרא “Tales of Woe”, אשר מנסה (וכנראה גם מצליח) להעביר את התחושות של לסלי מהשנה האחרונה, ומוקלט כולו רק עם גיטרה אקוסטית וגיטרת סלייד. אשתו ג’ני כתבה דברים נהדרים לחלק מהשירים. הוא אף פעם לא ממש רצה לעשות שיתוף פעולה שכזה משום שיש לו זיכרונות רעים מפליקס פאפאלרדי (הבסיסט של Mountain) ואשתו. הם היו כותבים שירים ביחד והיא בסוף פיצצה לו את הראש, לכן לסלי העדיף שלא לעשות זאת. אבל באלבום האחרון יש שיר שנקרא “Mudflap Mama” והמילים של ג’ני היו מספיק טובות בעיניי ווסט על מנת להיכנס לאלבום. הוא מסביר כי היה פותח את האייפד שלו בבוקר ורואה את הפתקים שאשתו הייתה משאירה ואז חושב לעצמו שהוא יכול לכתוב מוזיקה שמבוססת על זה.
West’s Gear
הגיטרות המרכזיות עליהן ניגן לסלי ווסט באלבומו הן גיטרות Dean שעוצבו במיוחד בשבילו וגם בגיטרת Larrivee אקוסטית. יש לו 5 דגמים שונים – מUSA Custom יקר ועד Mississippi Queen זולה, בעלת טופ שטוח. אין ספק כי לסלי ווסט יכול להוציא הרבה טון מפיקאפ, אבל תמיד יש גרסאות פיקאפים כפולים לנגנים שרוצים את זה. לצוואר יש צורת V שהוא מסביר כי היא ממש מתאימה ליד שלו, ונראה שזה מתאים להמון אנשים. ג’ו סטריאני (joe satriani) קנה אחת כשעשו מסע הופעות יחד. בהופעות האלו, אחרי שג’ו ניגן ווסט היה עולה לבמה ומנגן איתו הדרן. בדרך כלל ג’ו היה מכוון לE במול, וכשלסלי ראה את ג’ו מחזיק אחת מהגיטרות, היה הולך אליו ואומר לו: “ג’ו, תדאג שהגיטרה תהיה בA440. הוא היה אומר: ‘זאת לא הגיטרה שלך, קניתי אותה אתמול.’”
הפיקאפ בגיטרה של לסלי ווסט נקרא Mountain of Tone והוא רצה שיזכיר את הP-90 מגיטרת Les Paul Junior , אבל הפיקאפ הזה הוא האמבקר, ובזמן שהוא מאוד רועש, יש לו טון מאוד חם, אשר לפעמים קשה להשיג. ווסט מעיד על עצמו שעשה עבודה טובה איתו. הוא מספר כי היו לו המון בעיות עם פידבק כשניגנתי בLes Paul Junior, אבל עם ההאמבקר נראה שהבעיה נפתרה. הוא גם שלח כמה כאלה לוואדי ווא’צל אשר אמר שיש להן את הסאונד הכי טוב מכל הגיטרות שלו עכשיו.
ללסלי ווסט ווואדי וואצ’ל יש קשר מיוחד, הוא אף זכה לקרדיט באלבום. השניים גדלו באותו בניין בForest Hill בניו יורק. קוראים לו בוב – אבל ווסט מניח שהוא קיבל את הכינוי “וואדי” כשהוא עבר לקליפורניה – והוא מי שלימד את לסלי ווסטאיך לנגן. כשהביטלס הופיעו לראשונה, ווסט היה מקשיב לרדיו ומנסה להבין את השירים שלהם, אבל לא היה כל כך טוב בזה, אז הוא נהג לרדתבמעלית לקומה הראשונה, הולך לצד השני של הבניין, עולה במעלית לקומה של וואדי, ועד אז הוא כבר היה לומד איך לנגן את השיר.
בשנתיים האחרונות לסלי ווסט משתמש במגברים של Blackstar. הוא היה מגנן עם מגברי Marshall, והשתמש בBudda לתקופה מסוימת, אבל כשראה את מגברי Blackstar חשב לעצמו: “וואו, זה נהדר!” מה שאפשר לשמוע בתקליט הזה זאת רק גיטרה שיוצאת ממגבר. יש להם סאונד מעולה והם אפילו לא ערבלו את הגיטרה של ווסט בכלל. הבחור המדהים שהיה אחראי על המיקס, מייק פרייזר, הוסיף קצת דיליי delay וריוורב reverb.
לסלי ווסט, E במול, דרופ D
ברוב השירים באלבום לסלי ווסט כיוון את הגיטרה לE במול או הורדתי את מיתר הבס של E לD. כשהוא מנגן בהופעות הוא מכוון חצי טון אחורה, אבל הוא מכוון סטנדרטי ב “Nantucket Sleighride”, “Theme from an Imaginary Western” ובכמה מהשירים של Mountain. כשנמצא איתו נגן קלידים אז הוא מכוון כרגיל לE סטנדרט על מנת להקל על נגן הקלידים. כיוון מטה עוזר גם לקול שלו. הוא הפסיק לעשן לחלוטין לפני 7 שנים כשהיה לי סרטן בשלפוחית – אשר מצאו אצלו במזל גדול – ועכשיו הוא שם לב שבאלבום הזה הוא מסוגל להגיע לצלילים שלעולם לא יכול היה להגיע אליהם – הקול שלו הפך ברור יותר ועמוק יותר. באחד מראיונותיו הוא מספר כי אף פעם לא אהב את הקול שלו. מישהו כתבעליו פעם שהשירה של לסלי ווסט היא תירוץ על מנת להגיע לסולו הגיטרה, אבל זה לא באמת מזיז לווסט, הוא נהנה לשיר עכשיו וזה לגמרי מה שחשוב.
הסאונד המעולה של לסלי ווסט
המגבר המרכזי בו ווסט השתמש הוא ראש Sunn Coliseum P.A.כאשר ניגן לראשונה בFillmore West הוא קיווה לקבל מגברי Marshall, אבל Sunn שלחו את המגברים האלו לפליקס ואליו וכשפתח את הקופסה ראה ראש עם חיבורי מיקרופון, וחשב לעצמו “מה זה לעזאזל?” אבל הוא בהחלט ידע מה זה כי ראה את the Who שנתיים קודם לכן מנגנים בVillage Theater – שהפך לFillmore East. ווסט מספר כי זה יצא מצוין והוא נורא שמח על הסאונד שיצא לו וללהקתו בסופו של דבר.
הוא פשוט התחבר, הגביר את הווליום של המיקרופון ואת הווליום הראשי, ולהפתעתו הרבה יצא צליל טוב למדי. זאת הייתה ההתחלה של כל המגברים שיש בהם פרה-אמפ עם גיין(Gain) גבוה. ווסט רצה שהם יוציאו ראש גיטרה, אז הציע לראש אגף המכירות לנסות ולשים את זה בקופסה חדשה לה יוכל לקרוא ראש גיטרה של Coliseum. אבל הם כמובן ניסו לעצב את זה מחדש והצליחו להרוס הכול כי הם לא הקשיבו למה שווסט אמר להם במפורט. לאחר מכן הוא גילה שהבעלים של Sunn היה גם הבחור שהמציא את הMiracle Brush. לפי ווסט, כנראה שהוא לא ידע מה לעשות עם הכסף שלו, אז הוא קנה את Sunn.
לסלי ווסט למעשה השתמש במגברי Sunn במשך כל Mountain Climbing ו”Nantucket Sleighride”. הוא הקליט את “Mississippi Queen” רק עם המגבר – בלי שום תוספת. הם היו מגברי מנורות פשוט אדירים. ווסט מספר על פעם בו סטריאני שאל אותו אחרי שהוא ראה את חגיגות 40 השנים של Woodstock: “תקשיב, אני לא רואה פדאלים, אז איך אתה מוציא את הסאונד הזה?” ווסט ענה לושזה רק המגבר, ושלא יתאמץ לחפש פדאלים יותר מדי.
Cream כהשפעה מרכזית
פעמים רבות לסלי ווסט מספר על המשקל הרב שיש ללהקת Cream על הכיוון המוזיקלי שלו. הוא מסביר שכאשר שמע את Fresh Cream הוא פשוט נכנס לשוק. לא האמין למה שקורה. הגיטרה נשמע לו כמו קול, הקול נשמע כמו גיטרה – הוא פשוט לא הבין מה קורה ולמה הוא מקשיב. כשהאלבום Disraeli Gear יצא, הוא ראה שזה הופק על ידי פליקס פאפאלרדי אשר הפיק כמה שירים ללהקה הראשונה שלו, the Vagrants –כמובן שהוא מיד חשב לעצמו איך זה שאותו בחור הפיק אותו והוא לא מתקרב להישמע כה טוב. מסתבר שפליקס חשב שלסלי ולהקתו היו גרועים כי לא התאמנו מספיק. מאז לסלי להתאמן המון, וכנראה שאנחנו חייבים הרבה לפליקס על שהביא את לסלי ווסט למימוש הפוטנציאל האדיר שלו כאחד הגיטריסטים הטובים בתעשייה.
באופן מפתיע, “Story’s Ending” הוא השיר האקוסטי היחיד באלבום. זה מפתיע כיוון שללהקת Meghan יש צליל נורא יפה והרמוני,מה גם שחברי הלהקה כל הזמן מדברים על יצירת שירים אקוסטיים ובלוז אקוסטי, אבל זה פשוט לא קורה להם. מסתבר שיש להם המון חומר שהם עומדים להוציא בקרוב שיהיה בו יש המון גיטרה אקוסטית, אך לבסוף יצא שהדברים שהם בחרו להוציא הם יותר לכיוון הגיטרה החשמלית. Old habits die hard, כמו שנאמר.
טריו נראה כהעדפה של ווסט, אז למה לצרף נגן קלידים בלהקת Mountain
איך מפתחים כזה סאונד מוכר?
כנראה שלסלי ווסט הוא בעל המון מזל. הוא לא נגן מהיר והוא מנגן רק עם האצבע הראשונה והשלישית, אבל בהחלט נותן יותר דגש על המלודיה, הסאונד וההרעדות. זה מה שהוא עושה הכי טוב, להבדיל מלנסות לנגן מהר, מה שהוא לא ממש יכול. אין משהו שמציק לו יותר מאשר מישהו שמנגן מהר, בצורה מרושלת ומפספס תווים ללא הפסקה. כשגדל, הרבה אנשים התעסקו במהירות, וכשדיבר איתם, לא הצליח להבין מילה ממה שהם אומרים. הוא מסביר כי אחד הדברים שפליקס לימד אותו הוא שלפני שמתחילים לנגן סולו, צריך ללמוד את האקורדים ולהוציא את התווים מתוך האקורדים האלו, וזה בדיוק מה שעשה, ואין ספק שהוא צדק. פליקס הוביל את התזמורת הסימפונית של אוניברסיטת מישיגן, והוא היה גם המארגן של דינה שור (dinah shore), כך שהוא יודע המון במוזיקה. ווסט הודה שהוא לא ידע הכול על מוזיקה, כך שהשניים היו שילוב די טוב.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
רוקן עגלה 
