מייק סטרן, משלב בתוך המוסיקה שלו אינספור אלמנטים מוזיקליים המתאגדים לכדי סגנונו האישי, אותו ניתן לזהות ממרחק קילומטרים רבים. ניתן לומר בקלות שההגדרה פיוז’ן נתפרה ממש לפי מידותיו של האיש וביצירתו הוא משלב מגוון רחב של סגנונות וטכניקות נגינה וסאונד המזוהות באופן מובהק עם שמו.
את סגנון נגינתו של מייק סטרן ניתן להגדיר כסגנון נגינה קוסמופוליטי-אוניברסלי ובכל קטע שהוא מנגן ניתן לשמוע ולהרגיש כי הוא לוקח אותנו יד ביד לטיול מסביב לעולם.

מייק סטרן זכה בצעירותו לנגן עם גדולי נגני הג’אז של התקופה ההיא, כמו בילי קובהם (Billy Cobham) ו-מיילס דייויס (Miles Davis) המנוח ואף ניגן עם להקת Blood Sweat & Tears בין השנים 1976-1978.
בין שאר תחנות הקריירה שלו, היה מייק סטרן גם גיטריסט בסיבוב ההופעות של נגן הבס המנוח ג’קו פסטוריוס (Jaco Pastorius).

צליל הגיטרה המוכר והייחודי של מייק סטרן, מתאפיין בסאונד שנע בין נקי למחוספס ולא תתפסו אותו בלי אפקט הקורוס (Chorus) שהפך להיות סימן ההיכר של הצליל האישי המפורסם שלו. הגיטרה העיקרית שעליה מנגן מייק סטרן כבר שנים רבות, היא גיטרת מייק סטרן סיגנצ’ר בסגנון טלקסטר (Mike Stern’s Telecaster Signature), מסדרת פסיפיקה של חברת ימהה.
המגברים העיקריים בהם משתמש סטרן הם Fender 65 Twin Reverb ו-Yamaha G100-212 וסט של אפקטים, בעיקר של חברת Boss איתם הוא מייצר הרבה מהקסם שלו גם בהופעותיו.

תחילת דרכו –

באוניברסיטת ברקלי, למד מייק סטרן את יסודות הג’אז מלא אחר מאשר פט מת’יני (Pat Metheny), שהוא ללא ספק גדול הדור, ‘המר”ן’, אם תרצו, של הג’אז-פיוז’ן ומוזיקת העולם במאה השנים האחרונות ומשחר האדם בכלל. פט מת’יני היה ונשאר השפעה עצומה על השכלתו, יכולותיו ויצירתו של מייק סטרן מאז ומתמיד.

בשנת 1975 לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת ברקלי, הוא הצטרף ללהקת Blood, Sweat & Tears והוא בן 22 בלבד.
לאחר מכן, נסע סטרן לניו יורק, שם זכה להצטרף לאגדת הג’אז מיילס דייויס וללהקת האיחוד שלו בשנת 1980. בשלוש שנות הפעילות עם מיילס דייויס, סטרן זכה לנגן בשלושה מאלבומיו. בתקופה זו, כבר ניתן היה לראות בברור, כי מדובר במטאור צעיר בעולם הג’אז ובלוז-רוק, שעוד קריירה מבטיחה ורבת פעלים לפניו.

סגנונו המוזיקלי

מוזיקה מרגשת, אהבה ושמחת החיים מורגשים היטב ועוברים כחוט השני, בכל יצירותיו של סטרן ולכל אורך הקריירה שלו כגיטריסט-מלחין-יוצר על.

מייק סטרן, יודע לשלב בצורה פנומנלית בין מוזיקה מלודית לביצוע וירטואוזי. כך, בין מנגינותיו הקליטות, ניתן למצוא מנגינות מרגשות ולפעמים, קצת קיטש הוליוודיות, שהופכות ללא הודעה מוקדמת לקטעי כאסח, במהלכם ניתן להרגיש כי בהם נמנע סטרן כמעט לגמרי מלנגן את תווי הסולם הטבעיים ובוחר ללכת, דווקא בשבילים הכי “קקופוניים” וצדדיים, שעוברים במסתרי נפשו ובכך הוא מראה לך מאיפה משתינה הטלקסטר ו”קוליות” מה היא.

זהו סוד קסמו של סטרן. היכולת לנגן מנגינה גזעית בצורה מרגשת והיכולת לרגש בצורה גזעית. לפעמים חוטא סטרן במתיקות יתר ואז מיד הוא כמו “מפצה” את המאזין בפראזת “נגינה בחוץ”, קשה לביצוע ולשמיעה, כאילו הוא מעולם לא למד לנגן בצורה דיאטונית.

בשנת 1989 יצא אלבומו הרביעי של מייק סטרן – Jigsaw.
באלבום זה, החל מייק סטרן להשתמש בצלילים ממוחשבים כגון בס ממוחשב. האלבום הזה היה האלבום הראשון של מייק סטרן, שבו ניגן על התופים דניס צ’יימברס (Dennis Chambers) ולא דייב ווקל (Dave Weckl).

בשנת 1991 ניתן לראות היה שמעיין היצירה של מייק סטרן הוא מעיין נובע ומתגבר. בשנה זו שחרר סטרן אלבום העונה לשם Odds or Evens. באלבום זה, ניתן כבר לשמוע את קפיצת הדרך ההפקתית והאבולוציונית שעשה מייק סטרן בעשור היצירה הפורה שעבר עליו במהלך שנות ה-80. הסאונד התעצב וההפקה כולה נשמעת מאוד חדה ומדויקת, כפי שניתן יהיה לשמוע באלבומיו הבאים של סטרן היוצר המוזיקאי.

בשנת 1992, שחרר מייק סטרן את האלבום Standards and Other Songs. באלבום זה, חדל סטרן מלהשתמש באלמנטים ממוחשבים וסינטיסייזרים ובמעיין חזרה אל מקורותיו הראשוניים ביותר, חזר מייק סטרן לעשות ג’אז, בהקלטת נגנים חיים, ללא כל חידוש או מחשוב. האלבום הזה להבדיל מקודמו, הוא יותר שקט ומלודי.

בשנת 1994 יצא אלבומו Is What It Is. באלבום זה, החליט מייק סטרן להכניס אלמנטים יותר רוקיסטיים, בצמוד לאלמנטים של הג’אז האופייני. האלבום הזה מכיל ערבוב מעניין של שני הסגנונות בעת ובעונה אחת. ז’אנר זה תפס תאוצה משמעותית במהלך שנות ה-90 ועקב כך, קיבל את שם הסוגה המוכר ג’אז-רוק.

השילוב היפה והמיוחד הזה יימשך גם באלבום Between The Lines, שיצא שנתיים לאחר מכן בשנת 1996.

בשנת 1997 יצא האלבום Give and Take. מהאזנה לאלבום הזה, ניתן להבין שסטרן חזר קצת לנגן ג’אז שקט ורגוע כפי שניגן ב-Standards and Other Songs.

באלבום Play שיצא ב-1999, ניתן לשמוע כי סטרן שוב קיבל עצבים וחזר לשלב אלמנטים רוקיסטיים בתוך מוסיקת הג’אז שלו, בחלק מן הקטעים. באלבום זה השתתף גם גיטריסט הג’אז הנודע, ג’ון סקופילד (John Scofield), שגם הוא בזכות עצמו אושיית פיוז’ן וגיטריסט על מהאגדות.

השינוי המשמעותי והמעניין של סטרן ניכר היטב באלבום Voices משנת 2001, בו הוא התחיל לשלב ז’אנר חדש בג’אז – מוסיקת עולם. זה גם היה לאלבום הראשון של סטרן, בו שילב ווקאליות. באלבום ניגן ואף תרם מקולו הבסיסט, ריצ’ארד בונה (Richard Bona), אשר ידוע בעיקר בשל השתלבותו בלהקתו של גיטריסט הג’אז פאט מת’יני. השילוב בין הג’אז לבין מוסיקת העולם נמשך גם באלבום These Times שיצא בשנת 2004.

בשנת 2006 יצא האלבום Who Let the Cats Out שבו, פעם נוספת, באה לידי ביטוי הווקאליות של הבסיסט ריצ’ארד בונה, אבל הוא ברובו התחיל להישמע Fאנקי. דבר שיבוא לידי ביטוי גם באלבומיו הבאים של סטרן.

שני אלבומיו האחרונים של מייק סטרן – Big Neighborhood, 2009 והאלבום All Over The Place, 2012 זכו לביקורות חמות ואוהדות. גם באלבומים אלו, שמר מייק סטרן על הקו המוכר והאהוב שלו, הכולל ליווי של להקת נגני על וביטוי גם לכלי הנגינה האחרים, כדוגמת הסקסופון, כפי שהוא עשה לכל אורך שנות הקריירה שלו.

מייק סטרן עדיין ממשיך להסתובב ולהופיע בעולם. במסגרת סיבובי ההופעות שלו, גם במדינתנו הקטנה זכינו לראות ולשמוע את מייק סטרן, במסגרת פסטיבל הג’אז הבינלאומי שהתקיים באילת בשנת 2008 ובמרכז עינב בתל אביב בשנת 2003.

במקביל לסיבובי ההופעות שלו במדינות רבות ברחבי הגלובוס, מקפיד מייק סטרן לפקוד לאורך שנים רבות את פסטיבל הג’אז במונטריי, שוויץ ובפסטיבלי ג’אז רבים נוספים, בהם הוא מנגן עם נגני העילית של סצנת הג’אז העולמית.

צ’ארמר אמיתי

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.

נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.