הדרך הקסומה של סטיב האנטר להימנע מקלישאות בנגינת הבלוז שלו היא בהסתכלות. מבחינתו אין מה לעשות, כי מדובר בהיסטוריה. זה לא רק להוקיר לבלוז או להשאיר כמה קטעים בחיים, זה בעצם לנגן תווים שכמה חבר’ה זקנים מצאו בשבילו לפני שנים רבות ולטענתו, אין מרגש מזה. הוא מסביר יש תחושת ביתיות בקטעים ובריפים האלו. אמנם הוא מבין את הרתיעה מ’קלישאות’,אבל בשבילו בבלוז צריך לעשות מה ש ב.ב. קינג אומר, והוא אמר: “תהפוך את הבלוז לשלך.” הבחור הזה הוא מלך הבלוז – בחור שכל חייו הם בלוז, מסביר האנטר– ואם הוא רוצה שסטיב האנטר יצור בלוז משלו, זה מה שהוא הולך לעשות. יש לו כבוד עצום לדברי הבלוז הישנים והסטנדרטים. הרי אין בהם דבר שגוי, אבל האנטר לא רוצה לנגן אותם כל הזמן, הוא מקשיב לב.ב קינג במקרה הזה.

באחד מראיונותיו, כאשר סיפר על השפעותיו המוזיקליות, הוא אמר כי הוא מנסה מאוד שיהיו כמה שפחות השפעות תלויות כאשר הוא נמצא בסטודיו, כי הוא רוצה שהאלבום יהיה כמה שיותר “סטיב האנטר” שיכול להיות. כמובן שאי אפשר לברוח מהשפעות כי הרי כל מוזיקאי מכיל בתוכו מעט מכל מה שהקשיב לו. הוא מעיד הבן אדם היחיד שריחף באופן מרכזי ברקע מאז ומתמיד הוא דיוויד גילמור, כי הוא נגן בלוזי ומלודי שמנגן עם נשמה.

סטיב האנטר משתמש בעיקר באצבעות שלו במשך 15 השנים האחרונות. הוא מספר כי הבין שיש לו יותר שליטה באיכות הטונאלית כאשר הוא משתמש באצבעות, בניגוד לשימוש במפרט. למפרט תמיד תהיה את ההתקפיות כשמנגנים עם קומפרסור – ולהאנטר בדרך כלל יש קומפרסור כשהוא מנגן. לעומת זאת, כשמשתמשים באגודל או בחלק הבשרני של האצבעות, ההתקפיות חלקה יותר והקומפרסור לא קולט את התווים באגרסיביות, זה הרבה יותר נעים. האנטר משתמש במפרט אך ורק כאשר הוא מנגן על גיטרת קצב.

כששמע את Cream לראשונה, נדהם מהוויבראטו היפיפה של קלפטון. הוא מספר כי חשב לעצמו שהוא חייב לנסות להשיג את זה. יותר מאוחר שמע את לזלי ווסט ומיד חשב וואו! לו יש את הוויבראטו הטוב מכולם. האנטר פשוט אהב את זה. זה נשמע כמו קול אנושי, ולשם הוא  מכוון ושואף. כמובן שאהב גם את ג’ימי הנדריקס, כמו כל נגן גיטרה שמכבד את עצמו. כשנשאל על כך מסביר שהוויבראטו שלו הוא שילוב של שלושת אלה. דיימון ג’ונסון, נגן הגיטרה השני בסיבוב ההופעות של אליס קופר ב2011 אמר לו פעם “הוויבראטו שלך נשמע כמו אישה שחורה גדולה שרה.” ‘זו המחמאה הכי טובה שמישהו יכול לתת לי’ ענה לו סטיב.

כל הריפים הסולואים והתפקידים שהצמד ניגן באלבומים הקלאסיים של לו ריד ואליס קופר מסודרים כל כך מושלם שזה מפחיד לפעמים. כשהאנטר נשאל על כך באחד מראיונותיו, הוא מספר כי גם אותו זה קצת הפחיד לעתים. אבל חשוב להבין שבוב אזרין היה משתף פעולה שלישי סודי במיקס ורוב הקרדיט בנושא השלמות מגיע אליו. הוא היה עושה קטעים יפיפיים על הפסנתר, והוא יכול לראות בראש כיצד הקטעים יעבדו יחד כאשר הם מנוגנים על הגיטרה. כמפיק הוא תמיד חשב בצורה תזמורתית. מסתבר שזה היה הולך כך: לדיק עולים המון רעיונות בנוגע למלודיות הקטנות, אבל בוב היה מבריק בתיאום כל הדברים יחד. הוא היה אומר: “דיק, אם אתה מנגן את זה, אז סטיב צריך לנסות את זה.” ואז בוב היה מנגן משהו על הפסנתר עם יד שמאל ואומר: “אל תנגן את התו הזה. תמתח אליו או תעשה סלייד או משהו. תהפוך את זה לקטע של גיטרה.” וזה מה שהשניים היו עושים. יתכן שזו הסיבה שרוב הקטעים הללו כל כך מיוחדים ומוזרים – הם נגזרו מקטעי קלידים שגם האנטר וגם וואגנר לעולם לא היו חושבים עליהם על גיטרה, זה היה מאוד מלהיב. בסופו של דבר, השניים הגיעו למצב בו הם יכלו ליצור קטעים כאלו בעצמם, התחילו לחשוב כמו בוב.