בשנת 2013, הוציאה להקת Deep Purple, את אלבום הסטודיו ה-19 במספר שלה Now What ?!
האלבום שבא יחסית בהפתעה בשביל סטיב מורס, שיצא מנקודת הנחה, שהדרך לקדם מסע הופעות בעולם המוזיקה המודרנית היא הוצאת סינגלים. אך, “חברי הלהקה הבכירים” (כך הוא נוהג לקרוא לזמר – איאן גילן, הבאסיסט – רוג’ר גלובר, והמתופף – איאן פאייס), יחד עם נגן הקלידים הנוכחי, דון איירי, היו להוטים להמשיך בדרך הישנה, במיוחד לאור העובדה שאלבום האולפן האחרון שהלהקה שחררה היה לפני 8 שנים עם “Rapture of the Deep”.
הלהקה פועלת מבלי ממש להתחשב בהתנהלות המשתנה של עולם המוזיקה. הדבר היחיד שבאמת משנה להם זה להקליט ולהוציא אלבומים, וזה מה שהלהקה עושה. “אז בואו וניצור עוד אלבום מעולה” אמר מורס באחד מראיונותיו.
מובן, שלרדוף אחר אלבום השואף לשלמות, יכולה להיות משימה מטרידה הרבה פחות כאשר מאחורי ההגה יושב גאון. Now What?! הופק ע”י בוב אזרין (שהפיק גם עבור אליס קופר ופינק פלויד). מורס מרבה לספר בראיונות שונים על התהליך שעברה הלהקה מאחורי הקלעים בזמן העבודה על האלבום, העבודה עם אזרין, 20 השנים שלו כחבר בלהקתDeep Purple, וכמה מהסולואים החביבים עליו ביותר מתוך האלבום החדש.
Now What הוא ללא ספק אחת ההפקות הכי מוצלחת של דיפ פרפל בזמן האחרון, מה שמהווה שינוי גדול ביחס לדשדוש של השנים האחרונות. הגיוני לחשוב כי לא פשוט לחברי הלהקה ליצור אלבום שישמע כמו Deep Purple, אבל עדיין יביא משהו חדש וטרי.
אמנם מסתבר שליצור איזון בין השניים הוא דבר יותר קל ממה שאנחנו חושבים. הנוסחה סובבת סביב החבר’ה שהיו שם כבר משנת 1969: רוג’ר גלובר, איאן גילאן, וג’ון לורד, כשהיה עוד בחיים. בעיקרון, הם אוספים את הרעיונות שהחברה הצעירים בלהקה מפתחים. העבודה של מורס היא פשוט לזרוק כמה רעיונות, ואת זה הוא לגמרי מסוגל לעשות. כשרוג’ר וואיאן אומרים: “זה נשמע כמו משהו שאנחנו אוהבים”, השיר והכיוון נבחרים על ידי חברי הלהקה הוותיקים. ומשום כך, לאן שילכו או כל דבר שיעשו, לא ישנה דבר אלא ישאר במסגרת הסגנון של Deep Purple.
בזמן פגישת הכתיבה הראשונה שערכו חברי דיפ פרפל מתוך שלוש פגישות שערכו לטובת כתיבת האלבום, הרעיון של כולם היה להחזיר את הלהקה לבסיס, לשורשים של Deep Purple. ללא כוונה, כמובן, הם הוסיפו המון חריגות לא נחוצות לרעיון המרכזי. זהו דבר שמורס מתמחה בו, לסטות מהנושא, אז הלהקה יכולה לסמוך עליו בעניין הזה.
האלבום הוא אוסף של אלתורים, קטעים ישנים שהיו בעבודה ורעיונות חדשים של חברי הלהקה, בעיקר רעיונות חדשים.
היו 3 פגישות שנועדו לכתיבה. בפעם הראשונה, כולם העלו כמה רעיונות. כמה חודשים לאחר מכן, לאחר שבוב אזרין מונה למפיק של האלבום, הם החלו לעבוד שוב משום שבוב רצה להיות מעורב בחיבור כל החלקים ליצירת האלבום. עד אז, מורס כבר התחנן לכולם: “אולי נפסיק לנגן כבר? יש יותר מידי שירים. אני לא מצליח לעקוב אחר כולם!”. הם היו מנגנים שיר מספר פעמים, ולאחר מכן מקליטים אותו, ואז עוברים להבא אחריו. מספר פעמים הכוונה לכך שהם היו מנגנים את השיר יום שלם. לאחר פרק זמן של מספר חודשים היו להם 20 ומשהו שירים, מורס ביקש ללטש את הרעיונות, ולהוריד את מספר השירים.
הנקודה הלגיטימית ביותר שלו הייתה, שהם היו צריכים מישהו נחרץ והחלטי שינקוט בצעדים ויעזור ללהקה לקחת החלטות לגבי מה להוריד ולגבי מה לסיים. למזלו של מורס (ובדיעבד למזלם של כולם), לבוב לא הייתה בעיה לעשות זאת. לקיחת החלטות אלו הפכה לפגישה השלישית והסופית בהכנת החומרים.
סטיב מורס מרבה לספר על הכייף והאהבה בלעבוד על דברים ביחד, במקום שכל פעם מישהו יביא שיר שלם. האפשרות המועדפת עליהם היא להעלות רעיון כלשהו או התחלה של שיר, בדרך כלל לא יותר מכך, ומשם כל אחד נותן את דעתו. בנוסף, בוב אזרין בכלל לא מתבייש להתערב בכתיבה ולהורות להם לשכתב משהו. הוא עשה זאת מספר רב של פעמים. יש לו ראש מבריק, והוא לא נרתע מלספר לאנשים מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב ואת דעתו באופן כללי.
למשל, הסולו בשיר “Blood from a Stone” הוא למעשה התעקשות של אזרין. מסתבר שהיו למורס כמה טייקים שונים של הסולו הזה לפני שעזב למטרת מסע ההופעות G3. כשחזר, לבוב היו המון הערות, והוא הפציר בסטיב לעשות זאת שוב. הוא היה מנגן את הסולו שוב ושוב, אבל מסיבה מסוימת, אזרין רצה שהסולו ינוגן בצורה מאוד מסוימת, וסטיב התקשה לרצות אותו. הוא מספר כי ניגן את הסולו 8 פעמים בצורות שונות, עד שלבסוף אזרין התרצה ואמר: “הנה מה שרציתי לשמוע”.
מסופר כי באולפן ההקלטות, סטיב מורס נוהג לנגן כל סולו בערך שלוש פעמים. באחת הפעמים שנשאל על כך, סיפר:
“בעיקרון. מניסיון החיים שלי, אני יודע ומרגיש שבכמה הטייקים הראשונים אתה תצליח להוציא רעיונות ההלחנה הכי טובים שלך. במילים אחרות, עם חזרות שוב ושוב, במקום להגיב אינסטינקטיבית, אתה מתחיל להתקהות, לחשוב יותר על בניית הסולו מאשר על היצירה שלו מתוכך. ריאקציה שחוזרת על עצמה היא יותר מושכת לדעתי. אז תוך כדי הניסיונות הראשונים, אני בדרך כלל מוצא משהו בסיסי שאני יכול לעבוד איתו, ולאחר מכן אני ניגש ומתקן את החלקים האחרים שצריכים תיקון”
אין ספק כי לשניים היה חיבור מדהים יחד. מורס מספר באחד הראיונות כי היה לו פשוט נהדר לכתוב עם ג’ון ולאלתר איתו.
“הייתה לו יכולת שמיעה מדהימה. הוא הצליח לשמוע את הדברים שאני רק מנסה לשמוע, לקח אותם ותמיד החזיר לי אותם שלב אחד קדימה”. מג’ון הוא למד שאפשר לקחת שלד פשוט, להתבסס עליו, ולגרום לו להישמע הרבה יותר טוב יותר מאיך שחשב שהוא ישמע בהתחלה. בלהקה, הוא ראה את זה קורה כל פעם מחדש. אפשר להפוך משהו פשוט למעניין, אבל כמובן שגם צריך לשלב כמה דברים יותר מסובכים ולהוסיף כמה דברים בלתי צפויים. אלו הם מסוג השיעורים שסטיב זכה ללמוד מג’ון והם מהווים את המשמעות הרבה ביותר בשבילו מתוך מה שלמדו אחד מהשני. הוא גם ניסה תמיד להביא את הרעיון הזה ללהקה. “אוקיי, בואו לא נשכח מה כבר קיים – רוק כבד – אבל אנחנו תמיד יכולים להוסיף קצת פלפל לזה. זה לא תמיד חייב להיות שחור על גבי לבן” אמר באחד הסשנים של הדיפ פרפל.
נראה שבשיר “Uncommon Man” יש את הפלפל המדובר.מהקשבה לאלבום זה אחד השירים המוצלחים בו, והאהובים עליי משם. מסתבר שהשיר בכלל התחיל באלתור – כולם ביחד ניגנו בסטודיו. בוב זרק למורס “מורס – נגן משהו” ומורס כמובן ציית.אין ספק כי הם הרגישו פשוט נהדר לאלתר ולגלות שיצא מזה שיר. אין דרך בה הם באמת יכלו לתקן משהו שנוצר מכזה תהליך, כיוון זה חייב להישאר אלתור, מהעובדה שהכול מתערבב – אקורד אחד תלוי באחר, וכולם מסתכלים אחד על השני בשביל איזשהו סימן ויזואלי.
כמה מזל יש לדיפ פרפל, כשלמפיקים יש מספיק ביטחון לתת להם לעשות דברים כאלו.
בשביל מורס זה לא דבר חדש, הוא חווה דבר שכזה כשהיה חלק מהאיחוד של Kansas בשנות ה-80, כאשר קרי ליווגרן החליט שהוא לא מצטרף ללהקה. הסכמה להיות מחליף של מישהו כמו קרי, היא מהמורה עצומה למעריצים של Kansas, אז מורס כבר התרגל לעובדה שאחוז מסוים מהקהל לא יהיו מרוצים מהדבר. הוא הרי לא יכול לקבל תמיכה מכל המעריצים כשהוא ממש לא הבחור שהם אוהבים. כל מה שיכול לעשות במקרים כאלו היא לגשת למוזיקה כמו מעריץ ולעשות זאת בצורה הכי טובה שהוא יודע, ולדעת לכבד את העבר, דבר שללא ספק צלח בו. בנוסף, עליו להיות בעל מספיק אנרגיה על מנת לתרום לעתיד.
“אתה לא יכול לגרום לכולם לאהוב אותך, אבל אתה יכול לנגן מהלב, לאהוב את המוזיקה, לכבד ולאהוב את העבודה של האנשים שאתה מחליף. באופן כללי, אנשים יגיבו לכך בצורה טובה” אמר מורס בסמוך להצטרפות לקנזס.
קודם כל, סטיב מורס מתאמן כל יום, וזה לא ישתנה עד היום בו יפסיק לנגן. התנועות שלו (לטענתו) לא זורמות בטבעיות, לכן הוא מתאמן על כך וממשיך לנגן את הדברים הקשים. מורס נותן יותר דגש על נגינתו ביד ימין, כיוון שהוא שמאלי. הפריטות כלפי מעלה חלשות יותר באופן טבעי מהפריטות כלפי מטה, לכן הוא משקיע בכך רבות. דילוג בין מיתרים תמיד דורש אימון, כמו גם גם כוח סבל, מהירות ודיוק. יש הרבה מה ללמוד מגיטריסט במעמד כה גבוה, שעדיין משקיע את נשמתו לטובת שיפור והתקדמות.
כשנשאל על ערך שהוא מקדש באומנות, ענה:
“הבסיס של האחריות המקצועית שלך כאמן היא אחד הדברים החשובים ביותר לאמן. לדעתי, כל אדם צריך את זה, ללא יוצא מן הכלל אם אתה מוזיקאי או לא. אני רואה קבוצות של אנשים רבים וגם של אומנים אשר לא נותנים לכך מספיק תשומת לב. רק תחשוב על כך, אנשים אשר שילמו כסף עומדים מולך – הם שילמו כסף שהם היו יכולים להשתמש בו להמון דברים אחרים – ומחכים לשמוע אותך מנגן. אתה חייב לתת להם את הנשמה בהופעה ולא לחשוב על שום דבר מלבד לתת את הנשמה. זה מה שבעיני הופך מישהו לנגן מעולה – מוזיקאי אשר לוקח כל פרט קטן ברצינות ושואף לשלמות. אין דבר כזה “לתת את הדבר הבסיסי ולהמשיך הלאה”, זה לא נכון. אנשים מצפים לרמה מסוימת. הם רוצים שתצא מגדרך ושתראה להם משהו מדהים. הם לא רוצים לראות מישהו שלא מראה עניין בהם או במה שהוא עושה.”
ציטוט זה כנראה מלמד אותנו לא מעט על האנרגיה המטריפה של מורס, וקצת על מה שהופך אותו לכה מרענן, גם בסביבת ה’זקנים’ של דיפ פרפל.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
Error: Contact form not found.
רוקן עגלה 
