אלמנט הנוסטלגיה מורגש חזק גם בעצם רעיון הפרויקט וגם באופן בו הוא מתבצע. בלקמור הוא לא האדם שיישאב לעולם שחזור ונגינת שירים ישנים לאורך זמן, אבל הקמת ההרכב מאפשרת לו לחזור ולהסתכל קצת אחורה מדי פעם, ולגלות זיכרון שהוא מזמן לא רק אישי שלו, אלא חלק מתרבות הרוק והמוזיקה המודרנית. כל אחד מהשירים האלמותיים הללו נושא עמו סיפור, בין אם מדובר על הלהיט הגדול Smoke on the Water, שנכתב כתוצאה מג’אם בשוויץ שהלהקה ביצעה על מקצב יחסית שונה, עליו בלקמור הלביש את הריף הפשוט והחזק ביותר שיכול היה לחשוב עליו באותו הרגע. (הערה לתלמידי הגיטרה באשר הם, בלקמור מעולם לא מנגן את הריף הזה עם מפרט, אלא רק בעזרת האצבעות). למעשה המשטרה הגיעה לדרוש

מהם לעצור את הנגינה כיוון שהווליום היה, כמתבקש, די גבוה. אם משטרת שוויץ הייתה מעט זריזה יותר, מעולם לא היה מגיע הריף הזה להקלטה, ולנו בחנויות המוזיקה לא היה למה להקשיב כשבאים נגנים לנסות גיטרות. את השיר Woman of Tokyo, בלקמור הגה כשהיה ברומא, ושאב המון השראה (יש האומרים כמעט העתקה) מהשיר Cat Squirrel  של להקת קרים. השיר הענק Highway Star הוא בין היחידים שאת הסולו בלקמור כתב אחד לאחד לפני ההקלטה, מבלי אלתור. כל שיר מגיע עם סיפור ועולם אסוציאציות נרחב, כיוון שלא מעט משיריהם של דיפ פרפל הפכו לחלק מפסקול התרבות האמריקאית והעולמית.

נראה כי המעבר שביצע לפני 20 שנה בין יצירת המנוני רוק למוזיקת רנסאנס וימי הביניים הוא מהחדים שידע עולם המוזיקה. מלחינים כמו טיאלמן סוסאטו הגרמני, פייר פלס, קינג אלפונסו ועוד רבים השפיעו עליו עמוקות ולמעשה כמות גדולה משיריו כוללים ציטטות מוזיקליות ליצירות של מלחינים אלה. את השירים עצמם הוא כותב יחד עם אשתו בתהליך יצירה משותף שמשלב את חיי ומטלות הבית יחד עם מוזה אומנותית. הדבר מאפשר לרעיונות לזרום בחופשיות מבלי שחייב להיות זמן מוגדר לכך, בניגוד לשעות חזרה או כתיבה משותפת שנפוצים בהרכבים אחרים. דבר נוסף שעשה לקבלת השראה, היה מסע בעקבות באך, שהוא כמובן מלחין שהשפיע עליו מאוד. נדמה כי העניין העמוק שבלקמור מוצא במוזיקה עתיקה לא נשאר בתחומי הצלילים, אלא גם, ואולי בעיקר, מצוי בתקופות עצמן, על כל גווניהן והמסתורין שבעבר הרחוק.