yifat | יולי 13
בואו נודה בזה, אינספור סולואים נהדרים כבר נוגנו על גיטרה חשמלית, אז אתם ודאי מבינים כמה קשה וכמעט בלתי אפשרי היה לצמצם את כולם לרשימה של חמישים קטעים. תחילה, הסרנו מהרשימה יותר מתריסר נגנים שהסולואים שלהם לא בדיוק צריכים הסבר או אזכור נוסף. מי לא מכיר את הסולו המופלא של אריק כלפטון (Eric Clapton) ב-Crossroads או את הסולו הנהדר של ג’ימי הנדריקס (Jimi Hemdrix) בRed house? במקום להתעלם מהאמנים האלו לחלוטין החלטנו להוסיף פסקה במאמר לטובת 14 נגני על, ובכך פינינו מקום לכמה נגנים וקטעים פחות מוכרים, לצד כמה מוכרים מאוד שאסור לכם לפספס.
הסרנו מהרשימה גם כמה נגנים אגדיים שידועים בזכות סולואים אקוסטיים, אבל לא הרשימו מדי כשעברו לחשמלית כמו טמפה רד (Tampa Red)ואחרים, וגם הסרנו מספר נגני גיטרה חשמלית מופלאים, שלא ממש ניגנו סולואים כמו ג’ון לי הוקר (John Lee Hooker). מההתחלה החלטנו שגם כמה נגני בלוז אקוסטיים כמו רוברט ג’ונסון (Robert Johnson) סון האוס (Son House)ובליינד ווילי ג’ונסון (Blind Willie Johnson) לא יהיו ברשימה, גם כי הם טובים מדי, וגם כי לרוב ניגנו ללא להקת ליווי מה שאומר שלא ניגנו סולואים באותה דרך בה ניגן מי שנכנס לרשימה הנחשקת שלנו.
אחרי שנלחמנו על השאלה אילו גיטריסטים נכנסים לרשימה- היה עלינו לבחור את הסולו המובחר של כל גיטריסט. בין אם תסכימו עם הבחירות שלנו ותחשבו שאנחנו גאונים ובין אם תחשבו שאנחנו טיפשים לחלוטין, אנו מקווים שתהינו לקרוא את הדירוג כפי שנהנינו לכתוב אותו.
דן אורבך – אוהיו Dan Auerbach – Ohio
הנגן של ה -Black Keys , דן אורבך, אף עם לא נשמע נוצץ ושחצן מדי, אבל הוא חריף מטבעו. איש הפאז Fuzz)) הזה פחות או יותר אחראי לסאונד הבלוז המלוכלך שקם לתחייה בעשור האחרון והגיטרה שלו כמעט אף פעם לא נשארת בתבניות פנטטוניות לעוסות. “אני לא ממש טיפוס של סולואים, אבל אני מת על קריעות” וכך הוא מצליח כמעט לקרוע אותנו בסוף הסולו שלו באוהיו, שיצא ב2010. הוויברטו שלו נשמע כמו רעידות קור חורפיות שמשתלבות עם וואה-וואה (Wah pedal, לא מעט פידבק, ולבסוף טיפוס על צוואר הגיטרה בטרמולו שמגיע לשיא דרמטי.
צ’אק ברי – רגש עמוק Chuck Berry – Deep Feeling
אף על פי שהקליט את אלבומיו בחברת Chess records , שהייתה הבית לנגני הבלוז המהוללים מאדי ווטרס (Muddy Waters) והאולין וולף (Howling Wolf) צ’אק ברי מעולם לא הוגדר כנגן בלוז, אלא כאחד ממייסדי הרוק’נרול. למרות זאת, הקטע האינסטרומנטלי הזה נכתב על מבנה בלוז קלאסי עם מעט שינויים בלתי צפויים כמו שימוש רב בדרגה החמישית של הסולם ונגינה על גיטרת סלייד. את חלקי הקאנטרי בשיר כל אחד יכול היה לנגן, אבל הסליידים המטורפים הם ללא ספק פרי מוחו של ברי הגאון.
דיקי בטס – יום שני הסוער Dickey Betts – Stormy Monday
חלק מעבודתו של ריצ’ארד בטס כחצי מאחד הרכבי הגיטרות הגדולים של כל הזמנים- האלמן ברודרס (Allman Brothers), היה לנגן אחד לאחד מה שדוויין אלמן (Duane Allman) היה עושה בכל ערב. באחת ההופעות, ניתנה המשימה הכמעט בלתי אפשרית לעקוב אחר הסולו המטורף ב-Stormy Monday. אחריו מגיע סולו אורגן מטורף של גרג אלמן (Greg Allman). כשהלהקה ממשיכה משם, בטס מתחיל עם סליידים, צוויחות וליקים רצחניים שבונים פיסת אומנות של נשמה, ליריקה גבוהה, אינטואיציה מטורפת וטון שכמעט ומשכיח את הגיטריסט הנהדר האחר של הלהקה.
אלוין בישופ – כלב אדום מדבר Elvin Beshop – Red Dog Speaks
מה אתם אומרים על קצת סלייד שמנוני מעל בלוז איטי בE? זה בדיוק מה שעשה אלווין בישופ בקטע הנפלא הזה (מתוך אלבום הנושא את אותו השם). רוצים לשמוע גיבסון(Gibson) ES-345 משנת 1959 מייללת בסאונד שאפשר רק לחלום עליו? רק חכו לרגע בו בישופ אומר ‘תדבר כלב, תדבר’ ותחזיקו חזק בעוד הוא משחרר סולו מלא נשמה שמשלב מעט סליידים ומוכיח ברוגע שהסטייל והקלאסה חשובים יותר מהרצון להשוויץ.
מייק בלומפילד – השאפל של אלברט Mike Bloomfield – Albert’s Shuffle
כאשר מייק בלומפילד הופיע לראשונה בסצנה עם להקת Paul Butterfield Blues Band ב1964, אף אחד לא שמע כזו נגינת גיטרה ייחודית,והוא היה אלבום הבלוז הראשון שיצא עם הוראות “הקשיבו לאלבום בווליום גבוה”. אין ספק שנגינתו האנרגטית והמרתקת קצבית הרבה יותר קרובה לאווירת הרוק מאשר למסתורין שבבלוז. רק ב1968, בהקלטות הSuper session בו ניגן בלומפילד עם אל קופר (Al Kooper) וסטיבן סטילס (Steven Stills), נשמע כאילו בלומפילד ,חזר לשורשי הבלוז, תוך שמירה על האנרגיה המתפרצת, שהפכה את בלומפילד לכה ייחודי מלכתחילה.
ג’ו בונאמסה – בלוז דלוקס Joe Nonamassa – Blues Deluxe
בונאמסה התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בזמן שלא מעט נערים עברו את טקס הבר מצווה. חומרי הבלוז המוקדמים שלו מדהימים- הסולו שלו ב’Long Distance Blues’ מהאלבום Blues Deluxe שיצא ב2003, שואב השראה מאריק קלפטון (Eric Clapton) בצורה מרהיבה. עשור לאחר מכן, בונאמסה הצליח להתיך את השפעותיו אחת בשנייה לטובת יצירת סגנונו הייחודי, שבו תמיד תמצאו דיוק מושלם וסאונד מהחלומות. הבלוז האיטי הזה, שלקוח מאלבום הסולו הראשון של ג’ף בק (Jeff Beck) (במקור גרסת כיסוי לB.B king) מתחיל עם שלוש דקות וחמישים שניות של סולו שלוקח אתכם דרך בי.בי קינג, קלפטון ואריק ג’ונסון Eric Johnson)), כולם עטופים במנה כבדה של בונאמסה.
דויל בראמהול השני – Doyle Bramhall II – Cry Welcome
אם יש מישהו שהצליח ליישם את גישתו הלוהטת של סטיבי ריי וואן (SRV) לנגינה, מבלי לחכות אותו, זה דויל בראמהול. בקטע האיטי הזה, בראמהול מצליח לשלב סאונד מדהים של טרמולו מפתיע וצלילים נקיים וחדים עם צלילים מפציצים שעוברים דרך מגבר מאסיבי. הוא מבצע הפסקה רצחנית באמצע הקטע אך שומר את המיטב לסוף. הסולו שסוגר את הקטע מתחיל בפידבק מיילל שמוביל לתוך מתיחות המיתרים החריפות ומלאות הרגש שלו. בחירת הצלילים והמשפטים שלו רעננים ומקוריים כמו תמיד, הרבה בזכות העובדה שהוא מנגן בשמאל גיטרת ימין הפוכה, אך אין ספק שהנכס של בראמהול הוא העומק הכמעט אינסופי שבנגינתו.
קלרנס בראון – Okie Dokie Stomp – Clarence “Gatemouth” Brown
אפשר לשמוע הדים של עידן הביג בנד בהקלטותיו של בראון משנות הארבעים המאוחרות והחמישים המוקדמות. הכול טמון בתזמור המיוחד של התקופה- בשימוש בקרנות, בקונטרבס והמתופף שלא בחל בשימוש במצילותיו. הרוק’נרול עוד לא בדיוק התחיל ומוזיקה מהתקופה הזו נקראה בלוז קופצני Jump Blues בעוד היצירה הזו של בראון היא הדוגמה המשמעותית הראשונה לשינוי התקופה. השפעתו של טי-בון ווקר T-Bone Walker מורגשת מאוד לאורך כל הקטע אך בכל זאת בראון שמר על הייחודיות שלו, ויצר משהו שממש כדאי להאזין לו.
רוי ביוקנן – הבלוז של ג’ון Roy Buchanan – John’s Blues
בשנת 1971 יצא לאור סרט דוקומנטרי המגולל את סיפורו של רוי ביוקנן (Introducing Roy Buchanan AKA the world’s greatest unknown guitarist) שמאז ששודר, שינה לחלוטין את התפיסה העולמית בנוגע לנפלאות הפנדר טלקסטר (Fender Telecaster). ביוקנן הצליח לייצר צווחות אנושיות ושאגות רועמות מתוך הגיטרה הכה פשוטה הזו. סגנון הבלוז שלו שלב את נגינת האצבעות של ג’יימס ברטון (James Burton)עם מתיחות המיתרים מלאות הרגש של אלברט קינג Albert) King), ובכך הדגיש והעצים את הקשר העמוק המצוי בין הקאנטרי לבלוז. את כל זה אפשר למצוא ב’בלוז של ג’ון’ שיצא באלבומו הראשון. הטון המיוחד הזה השפיע רבות על דני גטון (Danny Gatton), גארי מור (Gary Moore) ג’ים קמפילונגו (Jim Campilongo) ואף גרם לג’ף בק להקדיש את יצירתו “Cause we ended as lovers”
גארי קלארק ג’וניור – כשהרכבת שלי מגיעה Gary Clark JR – When My Train Pulls In
הסולו בקטע השני מתוך אלבום הבכורה של גארי הוא פשוט עבודת אומנות לכל הדעות. “הקלטנו את הקטע הזה בפעם אחת” סיפר גארי קלארק ג’וניור באחד מראיונותיו. “השתמשתי בפנדר fender שלי, ודרכתי על כל הפדאלים שהיו לי בשביל הסולו הזה”. זה מגיע לשיא כאשר גארי מנגן משפט שמזכיר את צ’אק ברי עליו הוא חוזר אינספור פעמים. “התנסיתי הרבה בכיוון הזה” סיפר קלארק. “ניגנתי את הקטע הזה שוב ושוב כדי לבנות מומנטום. היינו חדורי מטרה להוכיח את עצמנו, ובאוויר הייתה תחושה של ‘יאללה בואו נלך על זה!”
ריי קודר – מרגיש בלוז רע Ry Cooder – Feeling Bad Blues
בראיונות לאורך השנים, גורו הסלייד הזה חלק כמה פרטים עסיסיים בנוגע לגיטרות ולציוד המיוחד שלו. זה מפתה לסמן פיקאפ ספציפי, קומפרסור compressor, או מגבר כשמנסים לשים אצבע על מקור הסאונד המיסטי שלו, אבל בואו נודה בזה, הכול נמצא באצבעות. הוכחה בולטת לכך ניתן למצוא בהקלטתו הכה יפה של דואט גיטרות מפס הקול של Crossroads. קודר בדרך כלל מנגן עם מפרט, אך הקטע הזה מראה כמה עוצמה יש לו באצבעות חשופות. בקטע המכוון לD, קודר מצליח לטשטש את הגבול בין גיטרת ליווי לגיטרת סולו. כנראה שתתמלאו בהשראה לתפוס צוואר בקבוק ולהתחיל להתאמן.
רוברט קריי – תרנגולת במטבח Robert Cray – Chicken in the Kitchen
למרות שרוב הסאונד שלו מזכיר בלוז קצת פופי שמתאים למיינסטרים, רוברט קריי יכול לנגן בלוז בדרך הכי טובה שיש. הקטעChicken in the Kitchen לא רק מספק את סאונד הפנדר (Fender) הטוב ביותר שאי פעם תשמעו, אלא גם שני סולואים נהדרים. השני מתוך שני הסולואים, מדהים במיוחד, מלא במשפטים גאוניים שדוחפים את השיר לקצה וגורמים למאזין לתהות אם קריי יצא מזה חי.
לות’ר דיקינסון – Shake ‘Em On Down – Luther Dickinson
כל כוכבי צפון מיסיסיפי קיימו את הציפיות מהם כאשר הביאו את זקני השבט ר.ל בורנסיד R.L Burnside, ג’ים דיקנסון וכל השכונה לBonaroo ב2004, כשיצרו היסטוריה. לות’ר דיקנסון משחרר מחווה לעבר הבלוז העשיר תוך שילוב קאנטרי קלאסי ועוצמה רבה אל תוך ההווה דרך גיבסון קצבית, מגברי מארשל (Marshall), ומדי פעם קצת אפקטים. הוא עושה זאת עד לכדי טירוף עם לס פול (Gibson Les Paul) מכוונת לD בShake ‘Em On Down. כשדיקנסון מבצע סלייד עדין על המיתר הגבוה, בעוד פורט על הבס עם אגודלו ומאפשר למיתרים הפתוחים לרטוט בהתאמה, הוא מייצר הרמוניה מרהיבה המשלבת פראיות מלוכלכת ומתיקות עדינה.
רובן פורד – כלא של אהבה Robben Ford – Prison Of Love
הביטוי ‘מעלה העיר’ (Uptown) משמש לפעמים במטרה לתאר בלוז עם הרמוניות ג’אז- אקורדים מעבר לדרגה הראשונה הרביעית והחמישית. רובן פורד מצליח לקחת את הבלוז במעלה העיר כמו שאף אחד אחר לא יכול, בקטע המינורי היפה הזה הלקוח מאלבומו Robben Ford & the Blue Line שיצא ב1992. הוא נשאר בטריטוריה הפנטטונית המוכרת למשך ארבעת התיבות הראשונות, עובר לכרומטיקה מהפנטת בארבע הבאות, ממשיך במשפטים חזקים ביותר ואז מחזיר הכול לשורשים בסיום מלא רגש ועוצמה.
Hollywood Fats – Blues After Hours
פטס הוא אחד מהנגנים המשונים ביותר ברשימה הזו, אבל אם יש לך תאווה אמתית לבלוז, כדי לשלב אותו בתפריט ההאזנה. הסטייל שלו מלוכלך וקלאסי בו זמנית, לרוב נשמע על גיבסון Gibson ES – 335 ובתחילת דרכו ליווה אמנים ענקיים כמו מאדי ווטרס (Muddy Waters), הבלאסטרס (the Blasters) וקנד היט (Canned Heat). כשמדובר בעצמת בלוז גולמי, כמעט בלתי אפשרי להתחרות עם ההרכב שלו. בקטע הזה הוא מדגים כמעט כאילו היה זה ספר לימוד, כיצד לבנות התפתחות בסולו, להביא אותו לשיא מפוצץ ולהחזיר אותו לבית המושר.
אריק גאלס – השינוי שבתוכי Eric Gales – The Change In Me
מבוסס על הריף הידוע של זיזי טופ (ZZ Top), הקטע הזה של אריק גאלס הוא חריף מטבעו וגאלס יודע לשלב משפטים מלודיים להפליא על מנת ליצור ניגוד עם הריף הקראנצ’י והמעט כבד. משתנה מלינק יוטיוב אחד למשנהו, גאלס מעצב את הסולו מחדש בכל פעם ובכך הופך אותו לחי, נושם ובוער.
רורי גאלגר- בולפרוג בלוז Rory Gallagher – Bullfrog Blues
זאת לא משימה פשוטה לבחור את הסולו האהוב של הנגן המטורף הזה, אבל עבודת הסלייד שלו בקטע Bullfrog Blues היא אופציה רצינית. מבלי לנגן בסטרטוקסטר (Fender Stratocaster) שכה מזוהה אתו, גאלגר ניגש לעבודה כשהגיטרה מכוונת לA וקאפו על השריג השני. הסולו מונח על מערך אקורדים בסיסי של בלוז, ובשונה מנגינת הסלייד שלו על האקוסטית, בקטע הזה תפגשו את הסלייד החשמלי הכי עצבני שתשמעו בחייכם.
עמוס גארט – בבקשה שלח מישהו לאהוב Amos Garrett – Please Send Me Someone to Love
ב1974, הסולו של גארט בשיר Midnight at the Oasis השאיר כל מאזין פעור פה. הוא הפתיע כל גיטריסט באשר הוא, עם מתיחות של שלושה מיתרים בו זמנית ומשפטים יוצאי דופן, אבל כבר שנה קודם לכן גארט כבר פוצץ לנו את הראש עם סולו מטורף בקטע שהפך לקלאסיקה. הגיטריסט הקנדי מנווט את השינויים יותר כמו בני קרטר (Benny Carter) מאשר אלברט קינג (Albert King). סימן ההיכר שלו, מתיחות כבדות, מרווחים גדולים ומשיכות שני מיתרים אשר מונעים ע”י ידיו הגדולות הם לא פחות ממדהימים. כל מבנה השיר בנוי באופן מצוין ולמעשה, מולחן לחלוטין, כיוון שלאלתר משהו כל כך טוב וחסר פגמים זה בלתי אנושי.
דני גטון – Blues Newburg – Danny Gatton
לדני גטון יש תפיסה כה מדהימה של סגנונות כמו קאנטרי, ג’אז, רוק ובלוז כך שקשה להניח את האצבע על הנקודה בה דני היה בשיאו כנגן בלוז. הקטע הזה הוא ללא ספק נקודה להתחיל בה. יש בקטע אולי אחוז אחד מהמסוגלות האמתית של הבחור, החל ממתיחות מיתרים מצוינות גם בגבוהים וגם בנמוכים, מלודיות מדהימות, ויברטו פרוע, שינויי ווליום, דימוי גיטרת סלייד ומהלכים כרומטיים, כל אלה ועוד מנוגנים במהירות נדירה. כמה שאנחנו מתגעגעים לבחור הזה!
בילי גיבונס – כמובן שמצטננים אחרי שהגשם יורד Billy Gibbons – Sure Got Cold After the Rain Fell
בילי הוא אחד מנגני הבלוז הכי טובים שעדיין מסתובבים כאן, אבל סגנון הבוגי הרוקיסטי של גיטריסט הZZ Top נוטה להסתיר קטעי בלוז שכאלו. השיר אמנם לא מולחן בתבנית בלוז סטנדרטית, אך הקצב שבילי מכניס נותן תחושה כאילו כך היה. דרך סאונד מחוספס, גיבונס מראה את שליטתו הרגילה בגיטרה דרך בחירת הצלילים והאצבועים, ובכך בונה את הסולו על מנת ליצור רגשי שיא המופיעים במהלך הסוף המתמשך של הקטע.
דיוויד גילמור – הכחול David Gilmour – The Blue
אפשר לומר שגילמור מעולם לא ניגן משהו שלא היה בלוז. אחרי הכול, להקת פינק פלויד (Pink Floyd) הייתה קרויה על שמם של שני מוזיקאי בלוז- פינק אנדרסון (Pink Anderson) ופלויד קנסיל (Floyd Council). נגינתו של גילמור והשימוש שלו בידית הויברטו מאז ומתמיד היו אבן תשתית בנגינת בלוז מודרני. למרות שניגן לא מעט סולואים אדירים עם פינק פלויד, The Blue מתוך אלבומו Islands שיצא ב2006 זכאי לאזכור בזכות מספר סיבות. בדומה לסולו של פליטווד מק (Fleetwood Mac) באלבטרוס, הסולו של גילמור במהרה פורץ מהמסגרת בעזרת סאונד וואה שנע לתוך מהלכים קלאסיים של גילמור המוגשים בטוב הטעם ובטון הנדיר שהפכו אותו לאגדת הגיטרה שהוא.
דיוויד גריסום – Lonesome Dave David Grissom
גריסום כבר היה יוצא דופן ב- 1990, כאשר הקליט את הקלאסיקה Live at Liberty Lunch עם ג’ו אלי Joe Ely)), ומצא את הסאונד הייחודי שלו בעזרת עבודה מרובת שנים עם הרכב הנגנים שליווה את SRV ועם הדיקסי צ’יקס (Dixie Chicks) . כל זה נמצא בLonesome Dave שיצא באלבום הסולו הראשון שלו. דמיינו מפגש בין בילי גיבונס, אריק קלפטון, בראנט מייסון (Brent Mason) ואלברט לי (Albert Lee)- כך בערך זה נשמע. גריסום מצליח לעשות את כל זה ובכך להשאיר כל מאזין עם פה פעור, מבלי להישמע שחצני.
ג’ף הילי – כמה עצוב אפשר להיות? Jeff Healey – How Blue Can You Get
העיוורון של הילי וסגנון הנגינה הייחודי שלו, מעולם לא לקחו ממנו את היכולת לספק הופעת גיטרה מרהיבה ודוגמה טובה לזה אפשר למצוא ב How Blue Can You Be. הילי שורף את הבמה ומנגן משפטים מהירים עם מתיחות מיתרים דרמטיות שמנצלות עד תום את האיכויות הפיסיקליות שיש בנגינה עם הגיטרה על הברכיים. אם יש לכם קצת זמן אז כנסו לYoutube לראות כמה הילי היה מוכשר על החצוצרה. איזה מוזיקאי מדהים!
ארל הוקר – גיטרה כחולה Earl Hooker – Blue Guitar
ארל הוקר, בן דודו של ג’ון לי הוקר (John Lee Hooker), הקליט את היצירה הזו ב1961, והיא יצאה לאור שנה מאוחר יותר. זמן קצר מאוחר יותר, מאדי ווטרס ערך את קולו בקטע וקרא לו You Shook Me” – והשאר היסטוריה. לקטע יצרו גם ג’ימי פייג’ וג’ף בק גרסאות כיסוי מצוינות אבל משפטי הסלייד האלמותיים של הוקר שנוגנו בכיוון סטנדרטי, מהווים עד היום נקודת שיא בבלוז של שיקגו. הוא חקר את הסאונד שלו דרך שימוש בוואה, אקו והרבה דברים נוספים, מה שמשך את תשומת הלב של ג’ימי הנדריקס והשפיע רבות על התפתחותו. ההקלטות המוקדמות האלו, מלמדות המון על אחד המוזיקאים הכי מקוריים ומקדימים זמנם שניתן למצוא בבלוז, ובכלל.
אלמור ג’יימס – גם לי זה כואב Elmore James – It Hurts Me Too
אין ספק שהשיר Dust My Broom, הוא השיר שהכי מזוהה עם גיטריסט הסלייד אלמור ג’יימס, אבל יש כל כך הרבה קסם ומוג’ו שאפשר למצוא בגרסת הכיסוי שלו לIt Hurts Me Too של טמפה רד, שאין ספק וזה השיר שצריך לייצג אותו ברשימה. אפשר להתערב על כל צווארי הבקבוקים בעולם שריי קודר הקשיב להקלטה הזו הרבה יותר מפעם אחת. ג’יימס מנצל את היתרון המלא של הכלי ומנגן פראזות שמחקות קול אנושי באופן מרגש במיוחד, עם ביטחון מלא ואישיות מתפרצת. הבלוז לא נעשה ‘כחול’ יותר מזה.
אריק ג’ונסון – טקסס Eric Johnson – Texas
כל מי שעדיין לא שמע את ההוצאה האיכותית של חומריו של ג’ונסון ב2010, בליווי ג’ימי וואן (Jimmie Vaughan) וסטיב מילר (Steve Miller), מחויב לעשות זאת עכשיו. הנגן המוערץ והמוכשר ניגן על גיבסון לס פול (Gibson Les Paul) סטנדרטית משנת 59, דרך פאז (Fuzz) ומגבר מארשל (Marshall) דרכם ניגן סולו חדשני שלא נראה כמותו באותה תקופה. בשילוב מושלם על השירה ושאר הכלים בהרכב, הסולו של ג’ונסון הוא משהו שמיימי, ודרך שימוש בצלילים כרומטיים, פירוקים מוקטנים, וכל מה שעלה בדעתו, ג’ונסון דוחק את הקטע אל מעבר לגבולות הבלוז.
לוני ג’ונסון – מנגן מסביב Lonnie Johnson – Playing Around
לוני ג’ונסון מוכר בעיקר בזכות עבודתו החדשנית על גיטרת 6 ו12 מיתרים אקוסטית בשנות ה20, כולל שיתוף הפעולה עם גיטריסט הג’אז אדי לאנג (Eddie Lang) ב1929 בקטע “6/88 Glide” שמוגדר כיום כקטע הסולו הראשון שמנוגן בתווים בודדים. הקריירה של ג’ונסון התפתחה מאוד ובשנות ה40 כבר עבר לחשמלית. תמצאו לא מעט סולואים וקטעים נהדרים מאת הבחור הזה, אבל הסולו בPlaying Around היווה נקודת ציון חשובה, ולא מעט נגני רוק’נרול מוקדמים כמו אדי קוצ’רן (Eddie Cochran), קליף גלופ (Cliff Gallup) וסקוטי מור (Scotty Moore) שאבו ממנו השראה רבה.
ווילסון טי קינג – נולד לתוך זה Wilson T King – Born Into This
“הקשבתי לאדי הייזל (Eddie Hazel) ב’Super Stupid’ ולג’ימי הנדריקס כשהקלטתי את זה”, אמר קינג “ורציתי לקחת את הבלוז למקום שהוא הרבה מעבר למתיחות והצלילים המוכרים”. ללא ספק הוא הצליח לעשות זאת דרך סטרט מ69 עם פיק-אפים של DiMarzio ומגבר מארשל משנות ה80 שמוגבר עד הסוף, כמובן בנגינה עם אצבעותיו בלבד. קינג ידוע בתור מי שתמיד מחפש כיצד לדחוף את הבלוז מעבר לסאונד המוכר לכיוונים חדשים, והדוגמה הזו ללא ספק מוכיחה זאת תוך כדי שאיבת המון השראה מהנדריקס.
גרג קוצ’ – בלוז הצ’יף Greg Koch – Chief’s Blues
למרות שהוא בעיקר מוכר בשל נגינת הקאנטרי המפלצתית שלו (בנגינת אצבעות, כמובן), גרג קוצ’ מציג את חיבתו לבלוז האיטי והתוצאה פשוט ערבה לחיך. כמו שהילידים האמריקאים השתמשו בכל חלק מהחיה שצדו, כך גם קוצ’ משתמש בכל חלק מהסולם ביצירה היפהפייה הזו שאורכה 7 דקות, תוך שילוב של מינור, מז’ור, הסולם הכרומטי, ומתיחות מיתרים מתוקות של שני מיתרים בו זמנית. לסולו הזה יש הכול, החל ממרחב, דינמיקה, הומור, רגישות, רגעי שיא, וכל משפט נכנס לקטגוריית “אני חייב להעתיק את זה!”. תודה אדוני!
סוני לנדרט – רוח בדנבר Sonny Landreth – Wind In Denver
איש הסלייד מלואיזיאנה מגיש הופעה מהפנטת בשיר הזה, שיצא ב2005. הוא סיפר למגזין Guitar Player שהשיג את הסאונד הכה מיוחד הזה על פנדר סטרט (Fenser Stratocaster) משנת 66, מכוונת לD מינור (D, A, D, F, A, D), שעברה דרך Matchless HD30 ואוברדרייב overdrive חזק מאוד. “כיוונתי לאווירת השיר Voodoo Child” שעדיין מרגשת אותי בכל פעם שאני שומע את השיר”, אמר לנדרט. לסוני כנראה יש את הרמה הטכנית הכי גבוהה כשמדובר בהיסטוריית הבלוז בגיטרת סלייד, והשיר הזה הוא הוכחה מצוינת לכך. שילוב של הרמוניות מלאכיות הופך את הסולו למשהו נדיר, ששווה הנצחה.
ג’וני לנג – מי שפורש לעולם לא מנצח Jonny Lang – A Quitter Never Wins
סולו הבלוז הקטלני הזה מאליל הנוער ג’וני לנג, שיצא ב1997, מהווה את שיאו בהקלטת ההופעה שיצאה ב2010. הוא סיפר למגזין בעבר שאלברט קולינס (Albert Collins) הפיח בו השראה לנגן בטלקסטר (Fender Telecaster), וטאב בנויט (Tab Benoit) רק חיזק את המשיכה הזו. “כששמעתי את הטון שלו התחלתי לרעוד, הגיטרה הזו הפכה למושא לחיקוי בשבילי מיד לאחר מכן”. הסולו של לנג פשוט טוב, ומצדיק את כל תשומת הלב שהבחור מקבל.
אלווין לי – אני הולך הביתה Alvin Lee – I’m Going Home
קשה לחשוב על אלוין לי מבלי לחשוב על הסולו שלו ב ‘I’m Goin Home’ של להקת ‘Ten Years After’. הלהקה הקליטה את הקטע בשנת 1968, אך השיר עבר עיבוד לטובת ההופעה בפסטיבל וודסטוק ההיסטורי. תוך נגינה על הגיבסון (Gibson) המפורסמת של, לי מתחיל את הסולו בצורה יוצאת דופן כאשר רק התופים מלווים אותו ל24 התיבות הראשונות, ללא הנוחות ההרמונית שהלהקה מספקת. אחרי זה הוא מנגן את אחד הסולואים הכי זורמים, מפוצצים ומלאים בהשפעת צ’אק ברי שאי פעם תשמעו.
ג’ון מאייר – מחוץ לראשי John Mayer – Out of My Mind
זה בכלל לא משנה אם אתם אוהבים או לא את סגנון כתיבת השירים והשירה של ג’ון מאייר, כי על דבר אחד כמעט אין ויכוח, וזה העובדה שהבחור בהחלט יודע לשלוט בכלי. נכון שאולי הוא לא הנגן הכי מקורי שתמצאו, אבל בין אם הוא מנגן באקוסטית, חשמלית, ליווי או סולו, הוא ללא ספק תמיד נמצא בשליטה. בניגוד למרבית חומריו שלרוב מאוד מעובדים, באלבום Try! לקח מאייר גישה שונה ואותנטית, בעיקר בשיר ‘Out of My Mind’ עם שימוש חזק בפנטטוני, ויברטו vibrato נהדר, קצת אוברדרייב overdrive, טון שמן, ונקודת שיא בועטת לפני החזרה לחובותיו הקוליות.
גארי מור – עדיין יש לי את הבלוז Gary Moore – Still Got the Blues
מור התחיל דרכו בפיוז’ן הבריטי והעביר את הקריירה שלו בדילוג בין אלבומי רוק מעט כבד לבלוז. זה יכול היה להיות קל לבחור באחד הסולואים המדהימים שלו בכל פעם שניגן קטע בלוז סטנדרטי, או אחד מהעיבודים המושלמים שיצר לחומריו של פיטר גרין (Peter Green), אבל Still Got the Blues הוא קטע שמייצג את כל היופי בגרי מור. אומנם המבנה ההרמוני לא בדיוק מוגדר כ’בלוז’, אבל הסולו שמור מבצע, מתפתח לאט לפני שמנפץ את התקרה, זה מהות הבלוז ללא ספק.
עוז נוי – סטרואידים Oz Noy – Steroids – גאווה ישראלית (:
עוז נוי יוצא מהמסגרת המצופה במהירות כזו, שנדמה לפעמים כי מה שהוא מנגן זה בכלל לא בלוז. למרות הפ’אנק והפיוז’ן שהוא משלב בעבודתו, העובדה היא שבקטע הזה הוא מנגן בלוז פראי ומלא חיים. כל אחד מאתנו היה מקפיץ את רמת הבלוז הסטנדרטי שלו אם רק היה לומד כמה פראזות, בחירת צלילים, או פתיחות מחשבתית שכה מאפיינים את נוי ומובאים לידי ביטוי בעצמה בקטע הזה.
בוני רייט – שלוש פעמים מפסידן Bonnie Raitt – Three Times Loser
בעוד שבלוז ופופ מודרני לא תמיד הולכים ביחד, רייט הצליחה לשלב את השניים במקצועיות כבר מספר עשורים לכדי תוצאות שהן כמעט תמיד מגניבות. הקטע הזה, הלקוח מתוך אלבומה Sweet Forgiveness שייצא ב1977, מהווה את אחת מנקודות הציון החשובה ביותר בקריירה שלה. למרות שמהלך האקורדים רחוק שנות אור ממבנה הבלוז הסטנדרטי, עבודת הסלייד הכמעט על טבעית שלה משרה אווירת בלוז עמוקה על הקטע. אף אחד אחר לא יכול ליצור רבעי טון כה מדויקים ורגישים כמו רייט, והסטרט (Fender Stratocaster) שלה עם קצת אוברדרייב בהחלט עוזרים ליופיו של השיר. הקשיבו בריכוז לשימוש שלה בויברטו vibrato ולפריטת האצבעות שלה בחלק האחרון של השיר. קסם טהור.
קיד רמוס – Greasy Kid Stuff Kid Ramos
קיד רמוס, אשר ידוע בזכות עבודתו המטורפת כנגן מוביל על סטרט או טלקסטר (Fender), הסאונד שהוא מוציא ממגבר הVOX AC30 שלו, והריוורב (Reverb) המופלא שלו, גם ניגן עם לא מעט שמות גדולים כמו הThunderbirds,of Blues Roomful , James Harman , ולהקת הMannish Boys. הוא גם הקליט מספר אלבומי סולו מעולים, ביניהם Greasy Kid Stuff. בקטע הנושא את שם האלבום, יוצא רמוס לסולו עצבני עם טון חלומי ועוצר נשימה. מומלץ לסקור את Youtube על מנת למצוא את רמוס קורע את הבמה בכל סיטואציה אפשרית.
אוטיס ראש – זאת אשמתי Otis Rush – It’s My Own Fault
בקטע הזה משנת 1967 ראש יוצא ללא פחות משלושה סולואים. הראשון מבניהם, זה שפותח את השיר, פשוט מדהים לכל אורכו ולא בגלל טכניקה מרשימה, אלא בדיוק מעצם היותו לא שחצני. משפט אחר משפט, אוטיס משתמש באפיפון (Epiphone Riviera) שלו על מנת לספר לנו סיפור. אחרי מספר בתים עם שירה, הוא מזנק לקצה צוואר הגיטרה ובכך יוצר סולו הנושא עמו מתח רב. ההפסקה קצרה מאוד לפני סולו הסקסופון, גם מוסיפה רבות לעצמת הקטע . אוטיס, עכשיו כבר בגמלאות, עדיין ידוע כנגן גדול, ובגלל שהפך גיטרה ימנית במקום שימוש בגיטרה שמאלית -המתיחות שלו היו נהדרות ויוצאות דופן.
קרלוס סנטנה – בלוז לסלבדור Carlos Santana – Blues for Salvador
אומנם סנטנה לא נחשב ממש נגן בלוז ואפילו הקטע הזה לא בנוי בצורת בלוז סטנדרטי, אבל מספיק לשמוע את הדקה הראשונה בכדי להבין למה הוא נכנס לרשימה. לאורך שש דקות סנטנה מנגן סולו עמוס במשפטים מלודיים עם אווירת בלוז עוצמתית שאף הביא אותו לזכות בגראמי. רובן פורד (Robben Ford) ניגן גרסת כיסוי לקטע וסנטנה בצע אותו עם נגנים מוערכים מאוד, כמו באדי גאי (Buddy Guy), ווין שורטר (Wayne Shorter) ואחרים.
קני ווין שפרד – כחול על שחור Kenny Wayne Shepherd – Blue on Black
כשתושב לואיזיאנה, קני ווין שפרד, פרץ לתודעה בשנות ה90 כנער בלבד, הגדירו אותו כסטיבי ריי וואן (Stevie Ray Vaughan) הבא. כמובן שאף אחד לעולם לא יוכל לתפוס את מקומו של SRV, אך יכולות הקצב של שפרד בהחלט שאבו השראה מהנגן המהולל. בדיוק כמו SRV, לקני ווין שפרד יש היכולת להפוך כל פראזת בלוז קטנה לבלתי נשכחת, דרך כתיבה מבריקה. זה ידוע שכל נגן, בעיקר נגן בלוז, עומד מאחורי הצהרה כלשהי כאשר שומר על הסולו המוקלט באותה צורה גם בהופעות. השיר Blue on Black הוא דוגמה מעולה לכך. סולו נהדר שייצרב לכם בזיכרון.
הוברט סומלין – שלוש מאות קילו של אושר Hubert Sumlim – Three Hundred Pounds of Joy
הקטע שוחרר כסינגל בחברת Chess Records הידועה, עם האולין וולף (Howlin Wolf) כמוביל ההרכב, והפך לנקודת שיא של הוברט. הוא ממלא את חלל השיר בטוב טעם עם שילוב חד אך זורם של ויברטו לפני היציאה לסולו. הוא מתחיל את הסולו במתיחת מיתר גבוה לא צפויה ואז מושך אחורה לפנטטוני מוכר, דבר אשר חוזר על עצמו פעמיים עם שינויים קלים. זה אחד הסולואים המיוחדים ביותר שיצאו בתקופה והוא נטול קלישאה לחלוטין, דבר אשר היה (ועדיין) לא פשוט בכלל לעשות, בעיקר בסגנון הבלוז.
האונד דוג טיילור – פראי לגבייך מותק Hound Dog Taylor – Wild About You Baby
ידועים בתור הראמונס (Ramones) של הבלוז, הלהקה של האונד דוג טיילור ניגנה בלוז נדיר ולא מלוטש בסגנון הבוגי. עם משפט סלייד מוכר כריף, כל הקטע הוא מעין משחק שאלה ותשובה בין הקולות לגיטרה. כשיוצא לסולו, טיילור לא מתרחק מהריף המרכזי יותר מדי ובכך מדגים באופן מושלם כיצד להפוך סולו לליין מלודי.
מיק טיילור – בלוז איטי Mick Taylor – Slow Blues
הקטע הראשון ששוחרר על ידי מיק לאחר טירוף הרולינג סטונס (Rolling Stones) הוא דוגמה מצוינת ליצירה אינסטרומנטלית חריפה שהיא בכלל לא מעייפת או שחצנית. מערך האקורדים שונה מעט מהבלוז הסטנדרטי, אך בכל זאת שומר על צורתו בצורה מגניבה ביותר. הנגינה ה’גרונית’, מלאת הריוורב reverb והדינמיקה של טיילור מובילה את הסולו מעלה בצורה שאין לקחת כמובנה מאליה, בעיקר לא בסולו כה ארוך.
האחות רוזטה טרפה – ישו נמצא בכל מקום Sister Rosetta Tharpe – Jesus Is Everywhere
רוזטה מעולם לא החשיבה את עצמה כנגנית בלוז, ותמיד העדיפה את חומרי הגוספל שיצרה בקריירה שלה. ביצירתה Jesus is Everywhere, הפער בין החילוניות לקודש מיטשטש. בעזרת מפרט-אגודל, מתופף נהדר ובסיסט מהאגדות, רוזטה צוללת חזרה לסגנונה משנות ה60 עם לס פול (Gibson Les Paul) מצוינת. הסולו, בתחילתו יחסית לא מאוד מיוחד, אבל ברגע שרוח הקודש נכנסת באחות והיא מתחילה באמת להשתגע עם הגיטרה, אתם תתחילו להתפלל. הללויה.
רובין טרואר – רכבת וויסקי Robin Trower – Whisky Train
בדיוק כמו הנדריקס, אליו מושווה באופן לא הוגן וקצת יותר מדי, שורשי הבלוז נעוצים עמוק בנגינתו של רובין טרואר. בקריירה שאורכה יותר מ40 שנה, עדיין מצליח ליצור אלבומים שווים להאזנה, לאחרונה עם לא מעט קטעי בלוז קלאסיים. הדוגמה הטובה ביותר לנגינתו המושרשת היא כנראה Whisky Train , בו ניתן למצוא סולו נהדר, היושב בתיאום מושלם על ריף גאוני. הסולו, והשיר עצמו, משקפים את גאונותו ויכולתו הגבוהה של רובין.
דרק טראקס – אני יודע Derek Trucks – I Know
“כמעט כל דבר שאני מנגן על הגיטרה מגיע מהבלוז” אמר ילד הטבע דרק טראקס, אשר לרוב מנגן על גיבסון SG (Gibson SG) מכוונת לE , עם סלייד של דנלופ (Dunlop) וריוורב של פנדר (Fender), בעזרתם יוצר את הסאונד הכמעט נוזלי שכה מזוהה אתו. הדרך בה טראקס פיתח את נגינת הסלייד של דווין אולמן (Duane Allman) בשילוב השפעות מן המזרח היא לא פחות ממצמררת. יש לא מעט סולואים נהדרים לבחור, אבל מה שעשה בI Know, על ידי שילוב R&B ראגה וסווינג, הפך לאחד הקטעים עם הסולואים המז’וריים הכי מרוממים ויפים שיש.
אדי טרנר – ניסים ושדים (חלק שני) Eddie Turner – Miracles & Demonds (Part 2)
מאסטר ביצירת אווירה מסתורית ואף מפחידה לעתים, אדי טרנר גם אלוף בנגינת פ’אנק ורוק פסיכדלי כבד, בקו דמותו של הנדריקס, כפי שנראה בקטע הנהדר הזה. מושרש במבנה בלוז קלאסי, השיר מציג דיאלוג בין קולו המחוספס של טרנר, לגיטרה המופרעת אך יפהפייה שלו. עם לא מעט אקו, וואה ואוברדרייב, הסטרט (Fender Stratocaster) של טרנר נשמעת טובה מאי פעם ומסייעת לו ליצור קטע בלוז חריף וקסום.
ג’ימי וואן – קשוח מספיק Jimmie Vaughan – Tuff Enuff
הדמיון בין האחים סטיבי ריי וג’ימי פחות או יותר נגמר בעובדה ששניהם מעדיפים גיטרות פנדר (Fender) על אחרות. ג’ימי מעולם לא התחבר לנגינה מהירה ומלוכלכת מדי, והוא אף פעם לא משוויץ. הוא משתקע בפראזות דוקרניות של תווים בודדים בתוך מסגרת הרמונית מקובלת, מה שמאפשר הרב המרחב לנשימה. הוא מזכיר לנו ש’פחות זה יותר’ והסולו שלו בשיר Tuff Enuff בהחלט מוכיח זאת. לרוב ג’ימי לא משתמש בהרבה אפקטים, אבל בשיר הזה השימוש המעודן בדיליי וריוורב מכניסים עומק ייחודי לקטע. קשה לחשוב על דוגמה טובה יותר לסולו בלוז שבקלות הפך את השיר ללהיט.
טי בון ווקר – יום שני הסוער T-Bone Walker – Call It Stormy Monday
סביר להניח שאתם לא מבוגרים מספיק כדי לזכור איזו השפעה מטורפת הייתה לשיר כשיצא אי שם ב1947 (אריק קלפטון היה רק בין שנתיים כשהשיר יצא- קבלו קצת פרספקטיבה). אתם אולי יכולים לתהות ‘על מה כל העניין?’ אבל אם תפנימו שטי בון ווקר פשוט המציא את זה, אתם תבינו על מה כל העניין. לא היה שום בי.בי קינג וצ’אק בארי בתקופה הזו, וכנראה שגם לא היה מעולם אם השיר לא היה יוצא. התחכום הקצבי ופירוקי האקורדים פשוט נהדרים והביאו את הבלוז והמוזיקה בכלל להתפתחות אסטרונומית, שנוצחה בידיו של ווקר.
ג’ק ווייט – Ball and Biscuit – Jack White
ג’ק בעט לבלוז ישר בביצים בשיר Ball and Biscuit , דרך יצירת סאונד ביזארי ומיוחד שטרם נשמע כמותו בהיסטורית הגיטרה האמריקנית. אף בלוזיסט לא היה מדמיין איזה טירוף יוצא מאצבעותיו של מוזיקאי פאנק רוק שכזה. וויט יצר סאונד ייחודי, ודרך שלושה סולואים הוא יוצר טרילוגיית בלוז שמימית שאתם חייבים ללכת לשמוע.
14 המופלאים
דווין אלמן (Duane Allman) – כל סולו שהגיטריסט האגדי הזה אי פעם ניגן יכול להתאים, אבל הסולו שלו בעיבוד לשיר Hey Jude של הביטלס the Beatles)), הוא הדבר הטוב ביותר שהוא אי פעם עשה כנראה (וזה הסולו האהוב על אריק קלפטון).
ג’ף בק (Jeff Beck) – אם אתם אוהבים את Brush with the Blues (ומי לא?) לכו תשמעו את You Shook Me המדהים. ג’ף אמר שהגיטרה שלו נהייתה חולה אחרי השיר הזה. וואו.
אריק קלפטון (Eric Clapton)- בעוד הסולו שלו בCrossroads מוגדר כאחד מרגעיו היפים ביותר, כל מי שישמע את הסולו שלו בHave You Heard- יבין שלא סתם בריטניה התמלאה בכתובות גרפיטי שאומרות ‘קלפטון הוא אלוהים’.
אלברט קולינס Albert Collins)- Iceman) הוא כבר הקלאסיקה, אבל שימו לב לפראזות שלו בIf Trouble Was Money- סולו ששווה זהב.
פיטר גרין (Peter Green) – אמנם Black Magic Women ו The Supernatural נחשבם לסולואים הטובים ביותר שלו, אבל הרבה גיטריסטים לא מכירים את Bottoms Up האדיר.
באדי גאי (Buddy Guy)- אתם כמובן מכירים את Someone Else Is Steppin’ in אבל נגינתו מלאת ההשראה בFirst Time I met the Blues תשאיר אתכם פעורי פה.
ג’ימי הנדריקס (Jimi Hendrix)- למרות שRed House מוגדר בצדק לשיא הבלוז של ג’ימי, הסולו שלו בהקלטות הBBC בשירCatfish Blues מוכיח לכולם למה הוא הגדול ביותר.
אלברט קינג (Albert King) – כמובן שהוא העלה את הרף בBorn Under a Bad Sign אבל עבודתו עם SRV בשיר Blues at Sunrise, היא ממתק לאוזניים.
בי.בי קינג (B.B. King) – הקלאסיקה הבלתי מעורערת שלו היא כמובן The Thrill is Gone, אבל קטע מעט דומה בשם Blue Shadows נושא אווירת בלוז כבדה ועמוקה יותר, הרבה בזכות הפקה מדהימה.
פרדי קינג (Freddie King)- כולנו יודעים כמה נפלא Hide Away אבל מתי בפעם האחרונה הקשבתם לLonesome Whistle Blues ? כל מי שמחשיב עצמו לנגן בלוז הושפע מפרדי, והקטע היפהפה הזה משקף אותו כה טוב.
ג’ימי פייג’ (Jimmy Page) – אין ספק שתרומתו הגדולה ביותר של ג’ימי לבלוז היא בשיר Since I’ve been Loving You וכדאי לחקור גרסאות שונות שלו לשיר, חלקן פורצות דרך אף יותר מהמוכר.
סטיבי ריי וואהן (Stevie Ray Vaughan)– כל שיר של סטיבי יכול להיחשב כשיר עם סולו הבלוז הטוב בכל הזמנים, אבל אתם חייבים לשמוע את Miami Strut שלו. קטלני.
מאדי ווטרס (Muddy Waters) – כמובן שהוא הקליט לא מעט שירים אייקונים כמו I Can’t be Satisfied או Rollin’ and Tumblin’ אבל לכו לשמוע את Steamline Women מהקלטותיו המוקדמות על מנת לקבל תמונה מעט שונה על מלך המוג’ו.
ג’וני ווינטר (Johnny Winter) – It’s My Own Fault הוא קטע נהדר שמומלץ לשמוע במספר גרסאות שונות, כיוון שבכל פעם הוא מצליח לגוון את הסולו ולעדכן אותו למצב רוחו. וואו.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
רוקן עגלה 
