yifat | יולי 13
בערך חצי שעה לתוך הסרט הדוקומנטרי החדש ג’קו, ישנה סצנה המשקפת באופן מדויק מרכיב מהותי באישיותו. אישיות שהיא לא פחות מאגדה.
היה זה בסתיו של 1975, ובובי קולומבי, מתופף להקת Blood Sweat & Tears הטיס את ג’קו האנונימי לניו יורק על מנת שיקליט את אלבומו הראשון עם חיות הג’אז הרבי הנקוק ויין שורטר, לני וויט, דון אליאס, והוברט לוס.
התוצאה מסשנים אלו, היא האלבום האקלקטי והמרגש שעונה בפשטות לשם “ג’קו פסטוריוס”. אלבום שינער את עולם המוזיקה ועולם הבס, שלעולם לא ישמע אותו דבר לאחר מכן. כבר בתמונת הקאבר של האלבום, ניתן להבחין במורכבות של ג’קו. חצי חיוך קליל, מבט חודר ועצוב מעט, שילוב ידיים המעיד על חוסר ביטחון יחד עם רצינות מופרזת. נראה שהוא מאוד השתדל ליצור רושם ראשוני חיובי בתמונה זו. אבל כשמקשיבים לסיפור על הקלטת האלבום מבינים שיותר מדי רצינות לא הייתה שם. בין קטע לקטע, הם היו יוצאים החוצה לשחק כדורסל, והכל הוקלט באווירה חיובית וקלילה, דבר שאכן מורגש במוזיקה הנהדרת שבאלבום הזה.
ג’קו פסטוריוס, מטאליקה ובחזרה
הסרט ג’קו הוא סרט דוקומנטרי שיצא בסוף 2015 ומספר על חייו, מותו וגדולתו של הבסיסט החשוב בהיסטוריה, ג’קו פסטוריוס. מי שהפיק את הסרט הוא רוברט טרוחילו, הבסיסט הנוכחי של להקת מטאליקה ויוצא להקת הפ’אנק מטאל Infetious Grooves. רוברט חיפש דרך להביע את הערכתו והערצתו לבסיסט המשפיע ביותר על הגלובוס וגיבור הילדות הפרטי שלו, ובתהליך ארוך ומפרך שלקח מספר שנים, רוברט הצליח לרתום את משפחתו של ג’קו ועשרות מוזיקאים ששיתפו עמו פעולה לאורך הקריירה על מנת לשפוך אור על דמותו המרתקת של ג’קו, שתרומתו למוזיקה ולבס עדיין מהדהדת בקנה מידה עולמי.
ג’קו והאגדה
ציטוט שתפס את האוזן במהלך הסרט היה האמרה שג’קו היה ההנדריקס של הבס. אין הכוונה להשוות את הקריירה, הסגנון או האישיות של השניים, אלא להבהיר נקודה חשובה בהרבה.
רבים מייחסים להנדריקס את היותו קו פרשת המים בעולם הגיטרות החשמליות והרוק. יש את מה שבא לפניו ויש את מה שהגיע אחריו, ובין השניים פערי ענק, אשר הגישור ביניהם מיוחס לגיטריסט הטוב ביותר שידעה ההיסטוריה. לא רק וירטואוזיות שלא נראתה לפני כן, אלא תחושת המשחק והשליטה שהנדריקס הביא לגיטרה. באנגלית, המילים לנגן ולשחק לא מופרדות כלל (Play), וכך גם הנדריקס הגיע לרמות עומק של שליטה בגיטרה בצורה שלפעמים הזכירה ילד המשחק בצעצוע. ג’קו פסטוריוס, ללא ספק, עשה זאת על הבס. לא מדובר רק בבסיסט המוכשר ביותר שנראה אי פעם, עם יכולות טכניות בלתי ניתנות לתפיסה וכמויות פיל היסטריות נוסף על הפרייזינג המבריק שלו, אלא בקלילות וההנאה שפרצו ממנו בזמן נגינה.
קצת על ההתחלה
ג’קו פסטוריוס נולד בדצמבר 1951 בפנסילבניה. אביו היה זמר ג’אז בהרכבי ביג בנד וממנו הגיעה החשיפה הראשונית למוזיקה. כשמשפחתו עברה לפלורידה, ג’קו נחשף למגוון סגנונות שונים ונשאב לתרבות המגוונת והעשירה שהמקום הציע. הוא החל לנגן בגיטרת בס חשמלית עם להקה מקומית, וכשהיה בן 17 חסך על מנת לקנות קונטרבס, כיוון שהתעניין מאוד בג’אז, הרבה בזכות אביו. אחרי כמה חודשים נסדק הקונטרבס שקנה, לטענתו בגלל הלחות הגבוהה בפלורידה, ומתוך החלטה פרקטית הוא התמסר לבס החשמלית, החלטה שלימים תהפוך לאחת ההחלטות החשובות בהיסטוריה של הבס. הוא במהרה הפך למוכר בין המוזיקאים בפלורידה, ולקח חלק במגוון הרכבים, החל מג’אז ועד ל-R&B.
Bright Size Life
בשנת 1975, כשג’קו היה בן 24, יצא אלבום הסולו הנפלא שלו. משם הנסיקה מעלה הייתה מהירה ועוצמתית. מהירה מידי ואולי גם עוצמתית מידי למבנה האישיות הייחודי שלו מה שללא ספק הוביל לנפילה הכואבת שלו מספר שנים אחר כך. אלבום נוסף שג’קו לקח בו חלק בתחילת קריירה והיכה גלים בג’אז העולמי הוא אלבום הבכורה של פט מת’ני, Bright Size Life, אלבום שללא ספק ראוי למאמר בפני עצמו. האלבום המבריק הזה, שצירף את מוחותיהם הקודחים של מי שעתיד להפוך לבסיסט הטוב ביותר ומי שיזכה בתואר גיטריסט הג’אז מהגדולים בדורו, הוא אחד משיתופי הפעולה היפים ביותר שיש, ובזכות עקשנותו של מת’יני שלא להעלות את חומריו לרשת, מדובר באלבום חובה בכל בית.
“הבסיסט הטוב בעולם”
סיפור נוסף שמופיע בסרטו הדוקומנטרי ובמגוון ראיונות שערכו אמנים רבים על פסטוריוס, הוא הדרך בה ג’קו היה מציג את עצמו למוזיקאים, היהירות שהתבררה כאמת ותפסה את תשומת הלב של כל מי שנפגש עמו. “אני הבסיסט הטוב בעולם” אמר ג’קו פסטוריוס לג’ו זאווינול לאחר שראה הופעה של Weather Report. תחילה ג’ו נפנף אותו שלא לומר זרק אותו מכל המדרגות, ולוודאי חשב לעצמו ‘מי זה הילד המתלהב הזה?’, אך ימים אחר כך ג’קו נהיה הבסיסט של ההרכב הענק הזה.
פנחס שדה באחד מהגיגיו אמר: ” אם אדם שמן מודע לשמנותו, האם הוא לוקה בתסביך שמנות?, אם אדם גבוה מודע לעצם גובהו, האם מדובר בתסביך גבהות ? אם כן למה כאשר אדם מודע לגמרי לגדולתו וליכולותיו לוקה בפי החברה ב”תסביך גדלות” ?” בבחינה זו בדיוק עמד ג’קו, שידע טוב מאוד כי הוא אכן הבסיסט הטוב בעולם. גם ג’ון סקופילד ועוד אמנים רבים מספרים על חוויה דומה, ועל המהפך המחשבתי שקורה בין הרגע בו ג’קו מספר שהוא הבסיסט הטוב בעולם, לרגע בו מבינים שהוא דובר אמת.
Fusion Boom
לג’קו גם היה תפקיד מרכזי בבום של הפיוז’ן, כך נקרא הרגע בשנות ה70 המאוחרות בו היטשטשו כמעט לחלוטין הגבולות בין שני ז’אנרים שהיו כביכול רחוקים אחד מהשני- הג’אז והרוק. כמובן שעדויות לפיוז’ן אפשר למצוא עוד לפני כן, אבל הבום של הפיוז’ן, הוא מושג שנועד לתאר את העובדה שבין רגע, אמני הג’אז שהשכילו לאמץ לחיקם את השילוב המבורך, הפכו לפופולאריים ככוכבי רוק. את הקרדיט יש לתת למיילס דיוויס, בילי קובהם, לפסנתרנים שבאומץ התנסו בקלידים ובסינתיסייזר (הרבי הנקוק, צ’יק קוריאה, ג’ו זאווינול, בעצם לגמרי בזכות מיילס) וכל גיטריסט מהתקופה שהצליח לשלב את המגניבות של הנדריקס עם הסולמות של פרקר (סקופילד, סטרן, מת’יני). אבל הרכב אחד שהפך לנציג משמעותי במיוחד בבום של הפיוז’ן, הוא ללא ספק Weather Report, סופרגרופ אלוהי הכלל את ג’ו זאווינול, ויין שורטר ואיך לא בשיאו גם את הבסיסט הטוב בעולם, ג’קו פסטוריוס. ההרכב זכה להצלחה מאז הקמתו, אך האלבום Heavy Weather, שיצא בתקופה בה ג’קו חבר להרכב, הניב הצלחה מסחרית מרשימה במיוחד, שכללה גם סיבובי הופעות באירופה ומיקום גבוה מאוד במצעדי המכירות.
הטכניקה, הגישה והתרומה לעולם הבס
ג’קו היה נודע בזכות תפקידי הבס הוירטואוזים שלו, אשר שלבו מקצבים אפרו קובניים, בהשראת צ’צ’או לופז האגדי, יחד עם טכניקות R&B וגרובים מלאי פ’אנק וצלילים חסומים. הייתה לו יכולת מדהימה לשלוט בגיטרה ולהוציא את כל קשת האפשרויות מנגינה באזורים שונים סביב הפיקאפים. בכל קטעיו ניתן להבחין ביכולות המרשימות שלו, דוגמאות בולטות ניתן למצוא בשירים Come on Come Over וגם בקטע שכל בסיסט באשר הוא חייב לדעת בעל פה Chicken. הוא גם נודע בזכות השימוש בגיטרת בס פרטלס (ללא סריגים), אשר אפשרה לו להוציא סאונד ייחודי שכמעט מדמה כלי נשיפה, עם מגוון אינסופי של אינטונציות. דוגמה לכך ניתן למצוא במלודיה של הקטע Birdland.
עוד אחד מהחידושים המרכזיים של ג’קו היה השימוש הנרחב שעשה באוברטונים, כפי שאפשר לשמוע ביצירה Portrait of Tracy. מעבר לתרומתו המוזיקלית הבלתי ניתנת למדידה, העולם כולו חייב לג’קו גם על כך שהראה מה בדיוק אפשר לעשות עם הבס. אמנם ליאו פנדר היה זה שפיתח את הבס החשמלית, אבל היה זה ג’קו שידע כיצד בדיוק אמורים להשתמש בה, דבר שאנחנו עדיין מנסים להבין. לפני מותו, הוציא ג’קו סרטון לימוד שיכול להיכלל בפנתיאון סרטי הלימוד המוזיקליים. מאז הגיח היוטיוב לעולם, הסרטון השפיע וחינך דורות של בסיסטים ואינספור מוזיקאים, וגם על כך, יש לנו חובה היסטורית להודות לו.
סוף התקופה עם Weather Report
פסטוריוס עזב את Weather Report עקב סכסוכים חוזרים ונשנים עם ג’ו זאווינול מנהיג ההרכב. במאי וכותב הסרט עשו בחכמה כאשר בחרו להשאיר את כל הפרטים הצהובים והרכילותיים מחוץ לחדר העריכה. כל כך הרבה דברים מורכבים באישיותו של ג’קו העיבו על עבודתו עם נגנים אחרים, דברים שלא פעם קיבלו את אור הזרקורים ואת הפוקוס, יותר מאשר המוזיקה הנפלאה והחד פעמית שיצר. ג’קו ניחן ביכולת המרהיבה להביע את עצמו בנגינה כאילו הבס הייתה המשך ישיר של גופו. בדיוק כמו שהמוזיקה שיצר הייתה מורכבת, ייחודית, דינמית, מופרעת או עדינה, כך גם, על פי הסרט או על פי כל עדות אחרת, התנהלו חייו. כחוט השני, בין המוזיקאים המדברים עליו ישנו העניין של היכולת הכמעט קסומה של ג’קו לנגן את עצמו. המונולוגים המסבירים על כך מוצגים כשברקע קטעו המהפנט של ג’קו Portrait of Tracy מגרסת הופעה, קטע יפהפה שמתחיל עם אוברטונים עדינים ונגמר באוברדרייב זועם (מהסוג שנדמה כי אף בסיסט אחר לא היה מעז להשתמש). קטע קליט ומרהיב ביופיו, אבל כמעט בלתי אפשרי לנגינה על ידי אף נגן בס אחר. קטע שמעביר את המאזין (וללא ספק גם את המבצע) בכל קשת הרגשות ומצבי הרוח, ובכך מעיד על הסביכות שבאישיותו של ג’קו, כמו גם אולי מרמז על הנפילה שעתידה לבוא.
Punk Jazz
ג’קו אובחן כלוקה בתסמונת דו קטבית, בצורה מתונה יותר ממאניה דיפרסיה, המכונה היפומאניה. השימוש האינטנסיבי והמרובה של פסטוריוס באלכוהול רק העצים את התסמינים, ומה שלא פעם נחשב כנרקיסיזם שג’קו מבטא, עודף אהדה עצמית וזלזול כלפי הסביבה, היו חלק מוחצן של הפרעה זאת. כמו שההיפראקטיביות, הילדותיות ורוח החיים נראו על פניו באופן ניכר, כך גם היה מוצא את עצמו לא פעם במצבי רוח ירודים ותקופות שפל לא מעטות. המוזיקאית שהצליחה להכיל אותו גם בתקופות אלו, ועזרה לו לשמור על קריירת הבס הנפלאה, היא גם אחד האנשים הכי משמעותיים בעשיית הסרט הדוקומנטרי וזוהי ג’וני מיטשל. עשיית הסרט נמשכה שש שנים. רק בשנה הרביעית המפיקים הצליחו לרתום את מיטשל לעשייה על מנת שתנדב מידע, צילומים ואישור לשימוש בשיריה, אבל ברגע שהיא נכנסה לזה, למרות האינסטינקט שלה לשמור דברים לעצמה, היא הייתה משמעותית מאוד להתפתחות הדוקומנטרי.
גם השירים של ג’קו עם מיטשל וגם קטעים נוספים מהופעות חיות שלו ג’קו, נכנסו לדיסק האוסף הקרוי Punk Jazz. הנה עוד דוגמה נפלאה לדו קוטביות מובהקת שבידי המוזיקאי הנכון אין טבעית ממנה. אין קשר ‘הגיוני’ בין ג’אז לפאנק. לא מדובר בפיוז’ן או באיזשהו אזור אפור המחבר את שני הסגנונות האלה, אשר כל אחד בזכות עצמו מהווה דרך חיים מעבר להיותו סגנון מוזיקלי. אבל כששומעים את הקטעים של ג’קו , מבינים, שוב את גדולתו ביכולת לנגן את עצמו, גם אם הוא עצמו מתקיים בין קטבים שונים ולכאורה מנוגדים.
ג’קו הסרט, עשו לעצמכם טובה ולכו לצפות
אולי העובדה שהכי קשה לקבל לאחר צפייה בסרט ובקריאה על חייו, היא הדרך בה עזב את העולם. בניגוד לאמנים רבים, אשר נפילתם הכמעט בלתי נמנעת אל התהום תוך הרס עצמי כבד היא כמעט צפויה בייחס לאורח חייהם, כאן מדובר במוות שנדמה כי יכול היה לבוא שנים מאוחר יותר. ג’קו פסטוריוס נפטר כתוצאה מאלימות קשה ומכות קטלניות שקיבל ממאבטחים בבר. לא הייתה זו מנת יתר, לא תקופה חשוכה שהביאה אותו לשים קץ לחייו, לא תאונה ולא תוצאה של שכרות או סמים, אלא אלימות פיזית מופרזת וחסרת הצדקה. קרוביו אפילו מעידים כי סימנים לשינוי חיובי נראו בימיו האחרונים. האובדן הגדול שחווה עולם המוזיקה טמון בעובדה שהאדם ששבר את כל החוקים והפך על פניו את עולם הבס, עשה את כל מה שעשה בשלושים וחמש שנות חיים בלבד. לו רק היו לו עוד.
את הנחמה אפשר למצוא במוזיקה הנפלאה שהותיר אחריו, ובסרט המושקע ומלא האהבה שנעשה לכבודו השנה. סרט שאומנם מניח בצד את הצדדים השליליים של ג’קו, אבל נותן לנו להעריך את הדבר החשוב באמת, וזו המוזיקה.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
רוקן עגלה 
