מאז שחזר לניו יורק בשנת 1996, שם גר במשך 11 השנים הראשונות של חייו, ג’ון פטיטוצ’י הפך עצמו לאחד מנגני הקונטרבס החזקים בסצנת הג’אז הניו יורקית. מעבר למספר רב של אלבומי סולו שהוציא, הוא גם חבר בקוורטט של ויין שורטר, מנגן עם ג’ק דג’ונט, וגם מתפקד כמורה מחליף באוניברסיטת ניו יורק כאשר רון קרטר מחליט לצאת לחופשה. כל השפע שפטיטוצ’י מציע על הקונטרבס לרגע לא יכול לגרום לנו לשכוח את ההשפעה העצומה שיצר בשנות ה80, כנגן בס חשמלית בהרכב האגדי של צ’יק קוריאה, ובהוצאות הסולו ששחרר עם השנים. ג’ון פטיטוצ’י, בן 55, לעולם לא הפסיק לרדוף אחר העשרת עולם האפשרויות שלבס החשמלית יש להציע בג’אז, והיום הרדיפה הזו הובילה אותו לאלבום חדש, עם הרכב חדש וגם כלי חדש.
הרביעייה החשמלית של ג’ון פטיטוצ’י אשר כוללת את בריאן בלייד על התופים ואת אדם רוג’רס וסטיב קארדנס על הגיטרות, הוציאה לא מזמן את האלבום האקלקטי והחשמלי ברוקלין Brooklyn. באלבום הזה פטיטוצ’י מנגן על גיטרה משגעת של ימאהה, בעלת שישה מיתרים, גוף חלול ומצליח להוציא מעצמו סאונד חדשני שמשלב בתוכו את כל שנות הניסיון שרכש פטיטוצ’י על הקונטרבס.
אז מדוע ברוקלין?
מסתבר שברוקלין היא נקודת הפתיחה של פטיטוצ’י. שם הוא נולד וגדל במשפחה איטלקית רבת נפשות, שם שמע את הביטלס וסטיבי וונדר, שם התנסה על הגיטרה של אחיו ושם אחז בידיו את הבס הראשונה. שם גם נחשף לג’אז, דרך סבו, על שמו הוא קרוי. מסתבר שיום אחד סבו מצא עשרות תקליטים זרוקים, והיו אלו כולם אוצרות בסוגת הג’אז, ביניהם היו חומרים של ג’ימי סמית’, ארט בלייקי, ויין שורטר, ווס מונטגומרי, רון קרטר, ת’ולניוס מונק, אוסקר פיטרסון ורבים אחרים.
כנראה שזה מסביר את הקשר העמוק שהוא חש למקום, ואת הסיבה לפיה קרא לאלבומו כך. הוא מסביר באחד מראיונותיו שסיבה נוספת היא העובדה שבתקופתו בברוקלין לא יכול היה להרשות לעצמו קונטרבס, אז ניגן על בס חשמלית, ומכאן היה לו הגיוני לקרוא לאלבומו החשמלי על פי המקום בו ניגן על הבס לראשונה. אם זה לא מספיק, הוא גם בחר להקליט את האלבום כולו בברוקלין, באולפן בשם Bunker Studio אשר נבנה ע”י ג’ון דיוויס, אחד מתלמידיו לשעבר.
הבחירות המוזיקליות של ג’ון פטיטוצ’י
פטיטוצ’י כבר הספיק לנגן עם כל כך הרבה נגנים בחייו, שכנראה בחירת המוזיקאים לפרויקט לא הייתה קשה במיוחד, אבל מה שהוא ידע זה שהאלבום צריך לשים את הגיטרה החשמלית במרכז, וכך היה. אין ספק שהוא הושפע מאוד מאלבומו של מארק ג’ונסון תשוקות הבס Bass Desires (שם ניגנו ג’ון סקופילד וביל פריזל יחדיו) ומהביבופ החשמלי של פול מושן Paul Motian (גם אם פריזל כמובן). זה היה הכיוון המוזיקלי של פטיטוצ’י באלבום, ומהר מאוד הוא אסף מסביבו את הנגנים שלטעמו התאימו במיוחד. פטיטוצ’י מספר כי למרות שידע על רמתם הגבוהה והניסיון הפעוט שיש לארבעתם יחדיו כהרכב, הוא הופתע לטובה מהאיכות, הדיוק ורמת התקשורת שנוצרה במהלך ההקלטות. ‘כאילו ניגנו יחד מאז ומעולם’ אמר באחד מראיונותיו.
המגוון שהבס החשמלית מציעה
פעמים רבות בהן ג’ון פטיטוצ’י נשאל על עצות ונקודות לתשומת לב בנגינה על בס, הוא מסביר כי הדבר הפונדמנטלי החשוב ביותר הוא שליטה בדינמיקה, ולטענתו זה קצת נשכח בצד בקרב נגנים צעירים. כשגובה האקשן נמוך, זה אמנם קל יותר לתת פראזה מהירה, אך זה מקטין את היכולת לגוון בדינמיקה. הוא מסביר שאין צורך לנגן על אקשן גבוה במיוחד, אך כדאי למצוא נקודת איזון שתאפשר את זה שעוצמת הלחיצה על המיתר תשפיע על הסאונד באופן משמעותי.
Band of Brothers
שורשי הגרוב של הרית’ם אנד בלוז מאוד נוכחים בקטע הזה, שנכתב זמן קצר לפני תחילת ההקלטות. פטיטוצ’י רצה שאחד הקטעים יספק קצת גרוב כייפי, משהו שיאפשר ביטוי קליל לגיטריסטים, והתוצאה בהחלט חיובית.
כששומעים את היצירה הזו, אפשר באמת להרגיש את המחווה שפטיטוצ’י מעניק לגיבורי הבס הגדולים שלו.
כשהבלוז והסווינג נפגשים
אסור לשכוח שאחרי הכול, הרביעייה החשמלית של ג’ון פטיטוצ’י היא עדיין הרכב ג’אז, מה שמאפשר להם לנוע בחופשיות אל מעבר לבלוז ולR&B. מסתבר שהקטע JLR הוא קטע שנכתב כמעין בדיחה על התלאות שמוזיקאים עוברים בדרכים ועל הקושי בהתמודדות עם חברות תעופה. בתכנון גם היה מי שישיר את זה, אבל פטיטוצ’י העדיף פשוט לתת לבס להזרים את המנגינה. זה גם הקטע היחיד בו פטיטוצ’י יוצא לסולו על גיטרת חמישה מיתרים, אותה הוא מטבל במעט אוברדרייב.
קטע אחר אם גוון בלוזי, הוא הקלאסיקה Go Down Moses, אשר ניתן לשמוע שילוב בין סווינג של שנות ה20 המוקדמות יחד עם גרוב קליט וסולו שמאוד מזכיר את לואיס ארמסטרונג.
פטיטוצ’י את מונטגומרי
כיוון שיש דמיון מובהק בין הגיטרה החדשה של פטיטוצ’י לזו שווס מונטגומרי ניגן עליה, ג’ון הרגיש מחויב להוסיף לאלבום גם את אחד הקטעים של ווס, The Thumb. ההשפעה של ווס על פטיטוצ’י חוזרת אחורה עוד לקופסת התקליטים שסבו הביא הביתה לברוקלין, והגרסה שפטיטוצ’י מעניק לקטע היא לא פחות מנפלאה.
כמובן שאפשר לתת גם קצת קרדיט לאחיו של ווס, מונק מונטגומרי, אשר גם לו השפעה בלתי מבוטלת על פטיטוצ’י כיוון שהיה מהראשונים להכניס את הבס החשמלית לעולם הג’אז.
הגיטרה החדשה של ג’ון פטיטוצ’י
בתור אספן גיטרות בס מכובד, פטיטוצ’י תהה כיצד תשמע גיטרת בס חלולה, מהסוג האידיאלי לג’אז, עם שישה מיתרים. הוא יצר קשר עם ימאהה שהפנו אותו לCustom Shop שם הם עמלו ליצירת הכלי הנהדר הזה, שמפיק סאונד בס עמוק וחזק, שמתאים לגרוב ומהלכי ג’אז, בעוד הגבוהים נשארים מאוד ליריים ומעט חדים יותר. פטיטוצ’י בחר בפיקאפים של אגילר כאידיאלים לגיטרה שלו, וקשה שלא להסכים עם הבחירה הזו.
הקטע Do You”” הוא דוגמה נהדרת כיצד מהלכי הבס החריפים של פטיטוצ’י נשמעים על הגיטרה החדשה שלו. הקטע נכתב בכלל במטרה להוות יצירה ללימוד, אבל כשהגה את רעיון ההרכב עם שתי הגיטרות, הבין שלשם זה יתאים אף יותר.
אז איך לבנות מהלכי Walking Bass על הבס?
פטיטוצ’י מסביר, כי אמנם החל ללמוד זאת על בס חשמלית, אך הייתה זו התקופה בה ניגן על קונטרבס שחידדה לו את כישורי ההלחנה והבנייה של תפקידים מורכבים כאלו. כשנשאל על כך, הוא מסביר כי בעוד נגני בס ידגישו את הדרגה השלישית, נגני הקונטרבס ישמרו על אווירה יותר פתוחה ומשוחררת, וכמובן שתמיד כדאי לחפש את הדאון ביט, בעוד הרגש יתחדד עם הזמן. בעיה נוספת, הוא מסביר, היא הסאונד המחודד והקופצני, שמבטל מעט את הסאונד האפל יותר שפטיטוצ’י לרוב מחפש.
חשוב לדעת לשחק עם הסאונד ולמצוא את הנקודה האידיאלית בה המהלכים נשמעים כמו שענקי הבס פיתחו אותם להיות. ובכלל, להקשיב לענקים, רון קרטר או ריי בראון זו העצה הטובה ביותר שאפשר לתת, מוסיף פטיטוצ’י.
החזרה למונק
גם ת’לוניוס מונק היה נוכח בקופסת התקליטים של פטיטוצ’י, וההשפעה הרבה שהעניק מובהקת למדי באלבום Brooklyn, אשר כולל את יצירותיו של מונק Trinkle Trinkle” “Ugly Beauty”. למעשה את היצירות הללו ג’ון פטיטוצ’י כבר ניגן לא מעט, ואף הקליט אותן עוד בתקופה שניגן עם צ’יק קוריאה.
עוד עובדה מעניינת, היא שהיצירה “Ugly Beauty” היא היחידה שמונק אי פעם הקליט במקצב שלושה רבעים, מה שעזר להחלטה של כל חברי הרביעייה החשמלית להכניס אותו לאלבום בספונטניות, כשיש לא מעט משחקי פוליריטמיקה חבויים שהוכנו בעידון.
ההשראה של פטיטוצ’י לקטע Bells of Coutance
הקטע מבוסס על ביקור של פטיטוצ’י בצרפת עם ויין שורטר, שם הקליט במכשיר הסלולארי פעמוני כנסייה מרהיבים ששמע, אותם שכתב לתפקידי גיטרה. סאונד הפעמון שמופק מהגיטרות יוצר גוון צליל מרתק ומענג, דבר שבהחלט אפשר לומר על כל האלבום לאורכו. מדובר ביצירה מורכבת, רבת חלקים, אך אין ספק כי מוטיב הפעמון מעשיר אותה בצורה נהדרת.
אז מה עכשיו?
ג’ון פטיטוצ’י כלל לא הסתפק בכתיבת והקלטת האלבום החדש, אלא, בהובלת אחיו החורג, החליט להוציא סרט דוקומנטרי העוקב אחר תהליך הפקת האלבום Brooklyn.
מעבר לזה, בקרוב יתחיל עוד סיבוב הופעות עם ויין שורטר, ומגוון הקלטות עם אמנים שונים. הוא גם חוזר ללמד עכשיו בברוקלין, אחרי הרבה זמן שהניח בצד את הבס. אבל מעבר לכל זה, כנראה שהמיקוד העיקרי של ג’ון פטיטוצ’י בזמן הקרוב הוא להתאמן וליצור כמה שיותר דרך הבס החדשה שלו.
אולי אחרי כל כך הרבה זמן שהקונטרבס היה במרכז העניינים מבחינתו, הגיע הזמן להפיח חיים בבס החשמלית ולהביא את הבשורה עם הימאהה החלולה בעלת ששת המיתרים.
כל גיטרה שיוצאת מאיתנו קיבלה טיפול חם ואוהב ע״י אבי גיל. אנו עומדים בסטנדרטים הטכניים הגבוהים ועושים הכל ללא לאות וללא גבולות כדי לספק לכם ולכלי הנגינה היקרים והאהובים שלכם אך ורק את הטוב ביותר. כל גיטרה שיוצאת מאיתנו קיבלה טיפול חם ואוהב ע״י אבי גיל. אנו עומדים בסטנדרטים הטכניים הגבוהים ועושים הכל ללא לאות וללא גבולות כדי לספק לכם ולכלי הנגינה היקרים והאהובים שלכם אך ורק את הטוב ביותר.
רוקן עגלה 
