ההיסטוריה של מרטין – פרק שביעי yifat
ההיסטוריה של מרטין – פרק שביעי yifat
המעבר מהעיר אל הכפר
שנות השלושים של המאה העשרים הביאו לא פחות שינויים בחברת מרטין מהעשור הקודם, אך מסיבות שונות לחלוטין. למרות שהשפל הגדול היתה הבעיה הגדולה ביותר של מרטין, החברה הייתה צריכה להתמודד בנוסף עם הירידה החדה של היוקולילי. הכלים הקטנים הללו היוו חלק גדול מהכנסת החברה לאורך העשור הקודם.
בזמן שמכירות היוקולילי החלו להצטמצם סביב 1928, פרנק הנרי וסי. אף. השלישי מצאו את עצמם שוב ממציאים מחדש את הגיטרות של מרטין שכעת היו מיושנות. הצלחת הדגמים של מרטין בעלי מיתרי הפלדה הובילו את החברה לשים לב ודגש על דגמים אלה. את זה עשתה בהצלחה מהדהדת לאור השפל הגדול, ובכך המציאה את הדגמים בעלי הטופ השטוח אשר נמכרו כאבטיפוס עבור השאלה, “מהי גיטרת מיתרי פלדה אמריקנית?”. מרטין נכנסה כעת למה שיקרא מאוחר יותר “תור הזהב”, למרות שקשיים כלכליים רציניים גרמו לתקופה זו להרגיש כמו כל דבר מלבד “זהב”.
המנצחים והמפסידים העתידיים, מתוארך לערך 1932. מרטין בזבזו מעט זמן במעקב אחרי הצלחת הדגמים שלהם OM-28 ו-OM-18 בבניית דגם דומה לO-18 עם 14 סריגים ושיפוצים כוללים. סדרת ה-C החדשה של דגמי ארצ’טופ הוצגה באותה התקופה, אך גורלה לדפי היסטוריית הגיטרות.
במשך תקופה זו, כל ההחלטות התקבלו ע”י פרנק הנרי ובנו כריסטיאן פרדריק השלישי, אשר נקרא פשוט “פרדריק”. הבן הצעיר, הרברט קלר מרטין, נפטר בפתאומיות בשנת 1927. לפני מותו, קלר היה נציג המכירות של מרטין. המשרה הזאת נפלה לאחר מכן על פרדריק, אשר המשיך את שרשור המכתבים. ג’יימס מרקלי, סוכן מכירות דרכים, נשכר ע”י מרטין בשנת 1928 על מנת לתקשר עם סוחרי מרטין. ברצפת המפעל, ג’ון דייצ’מן, אשר היה מנהל הסדנה במשך שנים רבות, הוסיף מספר רעיונות עיצוביים. בתקופה שבין 1929-1935, מרטין המציאו יותר דגמי גיטרה חדשים, וביצעה יותר שינויים בגיטרות הרגילות שלה, מכל תקופה אחרת בהיסטוריה של החברה. חלק מהשינויים הללו הגדירו את הגיטרה של מרטין לשנים רבות, בזמן שדגמים אחרים היו כישלונות פרסומיות שנעלמו בתוך פחות מעשור מהיוולדם.
פריחה ושגשוג בנזרת’
לפני שהחברה תוכל לייצר את הכלים שבסופו של דבר ישמשו דוגמה לגיטרות בעלות הטופ השטוח האמריקניות, במרטין היו צריך לעדכן את העיצובים הישנים שלהם. העדכון התמקד בגיטרת מיתרי פלדה, אך לרוב, היו אלו פשוט התאמות דגמי מיתרי העז למתח הגדול יותר שיוצרים מיתרי הפלדה. גיטרת מרטין המודרנית הראשונה הייתה דגם OM-18. דגם זה הוא תוצאה של הצעות מפרי בצ’טל, מוביל להקה, נגן בנג’ו, וגיטריסט מאטלנטה אשר ביקר במפעל של מרטין בשנת 1929. גודל ה-OOO היה הגדול ביותר בדגמי מרטין של אותה התקופה. על מנת להתאים לבקשתו של בצ’טל ליותר סריגים הגוף קוצר, במיוחד בחלק העליון שלו, כאשר חור התהודה והגשר הועברו מעלה על מנת לאפשר צוואר דק יותר עם 14 סריגים מחוץ למסגרת הגוף. הדגם “OOO-28 Orchestra Model” הוצג בסוף 1929, הדגם הציג הצלחה מיידית והמשיך לייצר מספרי מכירות יציבים בשנים 1930 ו-31, למרות השפל הגדול. השם של הדגם החדש קוצר ל-OM-28. גרסה יותר זולה של הדגם הזה בשם OM-18 מעץ מהגוני התווסף לפס היצור בינואר 1930 ועקף במהירות את הדגם היקר יותר מרוזווד. התקווה הגדולה של מרטין עבור הדגם OM, והביטחון בקבלת הקהל אליו, ניתנת להבחנה בהצגתו בקטלוג של החברה מספר חודשים בודדים אחרי שהאבטיפוס הושלם. היה זה זמן קצר בצורה יוצאת דופן עבור דגם חדש לעלות לקטלוג משלב הבניה.
פרי בצ’טל, האיש שהניע את מרטין לעצב מחדש את גיטרת הטריפל OOO בעלת 12 הסריגים כדי ליצר את דגם התזמורת OM, במשך זמן רב, הוא לא ניגן על גיטרה אחרת מלבד הארצ’טופ. הוא מוצג פה עם גיטרת ארצ’טופ של חברת D’Angelico, בתקווה לזכות בליבו, מרטין שלחו לו גיטרת ארצ’טופ משלהם דגם F-9 בשנת 1935, אך הוא החזיר אותה לשולח בנימוס.
הרחבת פעילות הסדנה
הדגם OM מוכר על פי רוב כגיטרת הטופ השטוח המודרנית הראשונה של מרטין, עם צוואר ארוך ורזה יותר, ראש מעץ מלא ופיקגארד. אך כמו רוב הדגמים החדשים של מרטין, המאפיינים שנמצאים על ה-OM הגיעו מדגמי גיטרות פופולריים אחרים מאותה התקופה, וצורת הטריפל OOO לא היה העיצוב היחיד של מרטין שהומצא מחדש בשנת 1929.
הגוף בגודל O קיבל צורה חדשה עבור הדגם O-18T (גיטרת טנור) באותה השנה, בעקבות החיפוש אחר צוואר ארוך יותר, עם 14 סריגים מחוץ לגוף הגיטרה. גם בגיטרות טנור וגם בגיטרות סטנדרטיות, ראש הגיטרה המוצק עם מפתחות כיוון בסגנון בנג’ו הופיע הרבה לפני ה-OM. אפילו הפיקגארד בעל העיצוב המיוחד, או “פלטת מגן” כעת נקראת “OM” או “TEARDROP” (דמעה). כאשר כל המאפיינים הללו שולבו לדגם אחד, התוצאה הייתה נקודת ציון מרכזית עבור עיצוב הגיטרות של מרטין אשר אותה מחקים עד היום כמעט כמו הדרדנוט.
מרטין ייעדה את הדגם OM החדש עבור נגינה עם מפרט, ותיארה את הצוואר בעובי ¾1 כ”צר”. היום דגמים כאלו מנוגנים בעיקר על ידי נגני פינגרסטייל, והצוואר נחשב רחב על פי סטנדרטים מודרניים.
תמונה נוספת, המתארת של דגם OM של מרטין.
לעומת דגמי הדרדנוט שלהם, דגם ה-OM של מרטין לא הועתקו בצורה רחבה ע”י יצרנים אחרים עד שנות ה-80 של אותה המאה. הדוגמה המוצגת כאן היא מתחילת שנות ה-30 לערך.
כתוצאה חלקית מתוספת צורות הגוף החדשות האלו, פס הגיטרות של מרטין היה מגוון יותר מאי פעם. היו גיטרות טנור, דגמי תזמורת, בנוסף לסטנדרטים הישנים שחלקם היו עבור סגנון נגינה הוואי, כל הכלים, ללא סממנים ליעוד הקודם שלהם, למעט החותמת על גב ראש הגיטרה ובפנים חור התהודה על מנת לזהות אותם ככלים של חברת מרטין.
תהליך ההתייעלות של פרנק הנרי לדגמי מרטין, הפך את תהליך היצור לפשוט יותר, אך מנגד, הקשה להבדיל בין הדגמים. באחד מטיולי המכירות של סי. אף. מרטין השלישי בחוף המערבי בשנת 1930, פרד נורטון, מנהל חברת Sherman Clay & Co מסן פרנסיסקו, שאל אם אפשר לחתום את שם הדגם על בלוק הצוואר על מנת להפוך את הזיהוי לקל יותר. חותמות הדגמים הופיעו לראשונה באוקטובר 1930, במיקום המוכר כעת מעל המספר הסידורי, למרות שכלים מסוימים נשלחו ללא חותמת הדגם מספר חודשים אחרי.
שינוי נוסף בסימונים של מרטין על הכלים התרחש בשלהי 1932, כאשר לוגו הזהב נוסף לראש הגיטרה. מסתבר שהופיעה לראשונה החותמת בדגמי ה-OM בעלי הראש המלא, אך כבר ב-1933 המדבקה הופיעה על רוב הדגמים, כולל יוקולילי ומנדולינות.
שינוי נוסף בשנת 1932 היה הצגת לוגו הזהב החדש על ראשי הגיטרות החדשות של מרטין ללא עבודת שיבוץ. הגרסה המוקדמת, המוצגת כאן, במקור הודפסה בעזרת משי, אך הוחלפה במהירות במדבקה הדומה לעיצוב שמופיע כאן, אך עם מסגרת שחורה דקה מסביב לאותיות. גרסה קטנה יותר של המדבקה הופיעה על דגמי יוקולילי, מנדולינות וגיטרות עם ראשים מחוררים.
הדגם OM-45 Deluxe, גיטרה בעלת הטופ השטוח היקרה ביותר של מרטין משנות השלושים של המאה העשרים. כאשר כל גיטרה מדגם זה מציגה עיצוב שונה בפיקגארד שלהן, הגיטרה של רוי רוג’ר יכולה להיות אותה הגיטרה שמוצגת בקטלוג זה משנת 1930.
בהתחשב בהשראה שיצרה את דגמי ה-OM החדשים, מנהיג להקה, נגן בנג’ו וגיטרת ארצ’טופ מפורסם, מרטין היו מלאי תקווה שהדגם הזה ימשוך נגנים דומים לפרי בצ’טל, ובקטלוג של 1930 תיארו את הגיטרות האלו “מעוצבות במיוחד עבור נגני פריטה בהרכבים גדולים”, אך נגני ההרכבים העדיפו להישאר עם גיטרות הארצ’טופ, ונראה שאפילו פרי בצ’טל לא השתמש בדגם המיוחד שמרטין הכינו עבורו למשך זמן רב (שכן הוא נהג לנגן על ארצ’טופ של גיבסון ורכש לעצמו דגם דומה של D’Angelico). מנגד, דגמי ה-OM החדשים היו הצלחה מידית אצל נגני הגיטרות שנגנו בלהקות קאובוי, עוד אחד מהטרנדים הרבים ששטפו את אמריקה. דגמי OM רבים נשלחו לחוף המערבי, שם הפכו במהרה לחלק מהלבוש של הקאובוי, יחד עם מגפיים ססגוניים וכובעים גדולים.
ברייסינג-X, בדרך לגיטרה האקוסטית
השפל הגדול ששטף את אמריקה האט את המכירות של מרטין עד 1933, והשפיע בצורה הרסנית על כלל תעשיית המוזיקה. פרנק הנרי וסי אף. מרטין השלישי ניסו להגדיל את המגוון של החברה ולהשאיר את העובדים עסוקים. מעט מאוד מחשבה הושקעה בניסיון להעצים את מותגי הרפאים שמרטין בנו עבור חברות אחרות, מכיוון שהמפעלים הגדולים כמו REGAL משיקגו ואפילו גיבסון, היו בעלות קו יצור גדול יותר והיו יכולות לחסל כל ניסיון כזה של החברה הקטנה מפנסילבניה. כאשר מסתכלים על מכירות הגיטרות במחזור השנתי של מרטין, התמונה לא נראית אפורה כפי שחשבו דאז. אפילו בשנת 1933, שנחשבה על פי רבים כנקודת השיא של השפל הגדול, מרטין הצליחה למכור כמעט 2,500 גיטרות, יותר מחצי ממה שמכרה לפני נפילת השוק. מה שמספרי הגיטרות לא מספרים, הוא את סיפור הכלים הקטנים של מרטין, מנדולינות ויוקולילי שהיוו פחות מ-10% ממה שהיו מספר שנים מוקדם יותר. ליוקולילי לא היו מספרים סידוריים ולמנדולינות היה רצף מספרים שונה. בשנות הפריחה של היוקולילי באמצע שנות ה-20, החברה מכרה מעל ל-10,000 יוקולילי בשנה, ובערך 800 מנדולינות. בשנת 1933, מכירות היוקולילי היו בקושי מעל 700, ורק בערך 50 מנדולינות נמכרו. כאילו זה לא היה מספיק, הגיטרות שנמכרו בשפל זה היו לרוב הדגמים הזולים ביותר של מרטין.
פחות משנה אחרי שנפילת השוק של שנת 1929 פתחה את השפל הגדול, מרטין הורידו את המחירים של חלק מהדגמים היותר פופולריים שלה. למרות שהורדת מחיר ב-5$ לא נשמע יותר מדי על פי הסטנדרטים של היום, הם מייצגים הוזלה של 17% ממכירה של גיטרת טנור מדגם 5-17T וגיטרת טיפל מדגם T-17. מדגמי הארצ’טופ החדשים של מרטין שהוצגו באותה התקופה, רק הדגם C-1 זכה למכירות משמעותיות, בזמן שמעט מאוד גיטרות מהדגם De Luxe C-3 נמכרו בכלל.
חלקי חילוף לכינורות, כדי לשרוד את התקופה
מרטין חידשו את הקשר עם שוק הכינורות והחלו ליצור חלקי כינורות כדי להעלות את מחזור המזומנים. סי. אף מרטין השלישי נסע לניו יורק בערך בזמן הזה כדי להציג תכשיטי רוזווד. אלו היו עיצובים מעוטרים עבור צמידים ותליונים. למרות שאין שום הוכחה לכך שהחברה הלכה עם הרעיון לייצר תכשיטי רוזווד עד הסוף, העובדה שרעיון כה קיצוני נלקח ברצינות, מעיד, עד כמה מרטין השקיעה על מנת להשאיר את עובדיה עסוקים ומועסקים. חלקים קטנים שבעבר היו מיובאים מאירופה, שבו להיות מיוצרים במפעל של החברה, למרות שבמרטין התנגדו לרעיון הזה בגלל בזבוז כוח אדם על יצור חלקים במקום יצור גיטרות. לחברה לא הייתה ברירה בגלל כמות העובדים שהסתמכו על ההכנסה שלהם מהמפעל והתקופה היתה שונה. שבוע העבודה צומצם לעתים לשלושה ימים בלבד, והתפוקה ירדה לנקודה שבה מרטין יצרה רק את מה שיכלה למכור. מחירי הגיטרות ומשכורות העובדים ירדו במקביל, אך עדיין העסק לא התרומם. מרטין לא הייתה לבד במאבק, בין שאר יצרני הכלים האמריקנים, חברת גיבסון התחילה ליצר צעצועים מעץ על מנת לשרוד.
ככל שמספרי המכירות של היוקולילי והמנדולינות המשיכו לצנוח, מרטין המשיכו לחפש דרכים להרים את המכירות עם דגמי גיטרות חדשים. גיטרות הארצ’טופ הראשונות של החברה הוצגו בשנת 1931. למרות שההיסטוריה לא החמיאה לעיצובי הארצ’טופ של מרטין, הדגמים הללו נמכרו יחסית טוב בשנים הראשונות שהוצגו, כאשר ייצגו כרבע מכלל מכירות הגיטרות של החברה בשנים 1934 ו-35′. גיטרות טנור זכו לאהדה עצומה בשנות ה-30. בנוסף, נגני הבנג’ו רצו להמשיך ולנגן בצליל חם יותר של גיטרה, ולא רצו ללמוד כלי חדש לחלוטין. עד 1929 מרטין עיוותו את הגודל O שלהם להתאים לדגמי טנור גדולים אחרי שהתחילו עם גיטרות טנור קטנות בגודל 5 בשנת 1927. התוצאה של אבולוציה מואצת זו, היא דגם גיטרת הטנור O-18T, גיטרת ארבע מיתרים, עוצמתית אך בהירה בצלילה, שעד היום נחשבת לאחת מגיטרות הטנור בעלת הטופ השטוח הטובה ביותר.
בתמונות משמאל, ניתן לראות שלמרות שדגמי ה-OM מקבלים תשומת לב רבה כיום, הטריפל OOO לא היתה צורת הגיטרה הראשונה שמרטין עיצבו מחדש, כדי לאפשר צוואר ארוך יותר עם יותר סריגים מחוץ לגוף הגיטרה. בתחילת 1929, גודל O עוצב מחדש עבור דגם הטנור החדש “O-18T Speciel”, נבנה במקור עבור חברת קארל פישר מניו יורק. נראה שבנוסף, השימוש במפתחות כיוון של בנג’ו עבור ההאדסטוק הגיע במקור מדגמי גיטרות טנור. דגם O-18T זה נבנה בשנת 1931.
מקור שמות הדגמים של מרטין
הגיטרות החדשות שמרטין הציגה לא היו חדשות כלל. היה זה הדרדנוט העצום, שמרטין ייצרה באופן בלעדי עבור דיטסון. ברגע שחברת דיטסון נמכרה בפברואר 1931, העיצוב הייחודי חזר למרטין. מרטין החליטה לענות לדרישה לגיטרת טופ שטוח, עם צליל גדול וחזק יותר, תוך אימוץ העיצוב שבנו עבור דיטסון. למרות חוסר הרצון של מרטין לייצר מה שהיה נחשב “גיטרת בס”, התוצאה הייתה התחלה איטית עבור מה שיהפוך בסופו של דבר להצלחה הגדולה ביותר של החברה.
נראה שמרטין חששו לפרסם את הדרדנוט, כי המכירות הוגבלו לקבוצה נבחרת של סוחרים ונגנים. הגיטרות הגדולות האלו, היו בדיוק מה שזמרים פופולריים חיפשו, והדרישה גדלה מעבר לפרופורציות, עד שפרנק הנרי ופרדריק שמו בצד את העדפתם ל”צליל מאוזן” של הדגמים הקטנים ונתנו לגיטריסטים את מה שהם רצו. גיטרה גדולה, קולנית עם הקרנה גבוהה של בס. אם הייתם גיטריסט שמתחרה עם נגני כלי הנשיפה, בנג’ו, פידלרים וכלים רועשים אחרים, לא היה לכם מקום לאיזון טונאלי, במיוחד לאור מערכות ההגברה והמיקרופונים של אותה התקופה.
התיאור של חברת מרטין לשלושת הגיטרות שלה, מעיד בבירור, שעד 1934, דגם תזמורת (OM) פירושו דגם טופ שטוח בעל צוואר 14 סריגים. הכלים של מרטין באופן כללי עברו יותר שינויים במהלך שנות השלושים משעברו בשנות החמישים.
ג’ון דה גרוט עם גיטרת ה-OM-45 שלו משנת 1933, אשר עכשיו שוכנת במוזיאון של מרטין. התמונה בשחור לבן נלקחה בלוקסמבורג 1945. ג’ון סחב את גיטרת המרטין שלו יחד עם משאית הרדיו שלו כאשר נחת על חוף יוטה, והצליח להשאירה לצידו לאורך חלק מהלחימה הקשה ביותר של מלחמת העולם השנייה.
תקופת מרטין בצ’רי היל
בשנת 1933, חברת הגיטרות מרטין זכתה לחגוג מאה שנים להקמתה, בעודם סובלים משנה קשה במיוחד של מכירות נמוכות וגל פיטורים של יותר מחצי מכוח העבודה שלהם. העיתון המקומי “The Nazareth Item” הקדיש את רוב העמוד הראשי של המהדורה של ה-20 לאפריל, לסיפור ההצלחה של מרטין. מכתבי איחולים הציפו את תיבת הדואר של פינת נורת’ ומיין סטריט. בדיעבד, עתידה של מרטין נקבע, לא בעקבות ששרדה מאה שנה, אלא בגלל גיטרה מיוחדת, שבדיוק בנייתה הושלמה באותה השנה עבור קאובוי צעיר בשם ג’ין אוטרי. הגיטרה הייתה מדגם D-45 הראשונה, כלי שללא עוררין ידוע יותר ובעל ערך גבוה יותר מכל כלי אחר שיצרה חברת מרטין לאורך מאה שנות קיומה.
לג’ין אוטרי היו כבר שתי גיטרות מרטין עם ביידינג פנינה כשהחברה הציגה את גרסת הדראדנוט שלה. למרות שעדיין בהשפעת אלילו, ג’ימי רוג’רס המנוח, אוטרי היה כעת כוכב גדול יותר בזכות עצמו והזמין את הגיטרה הגדולה והמעוטרת ביותר שיכל בשנת 1933. התוצאה הייתה הדגם D-45 הראשון.
ג’ין אוטרי זכה בבכורה נוספת, שישים שנה לאחר מכן כאשר מרטין הוציאו גרסה מוגבלת של דגם ה-D-45 האגדי שלו. זו הייתה הפעם הראשונה שהחברה יצרה גרסת Signature עבור אמן שעדיין בחיים, והחיקוי המדויק ביותר עבור כלי ספציפי, מה שהוביל את החברה לסדרת Golden Era וסדרת Authentic שבאה בעקבות.
למרות שדיטסון ביקשה דגמי דראדנוט במהגוני בלבד, מרטין לא בזבזה זמן בבניית עיצוב 28 כאשר אימצה את הדרדנוט בשנת 1931. פחות מחמישים מדגמי 12 הסריגים המקוריים, כמו זו, נבנו, ודוגמאות מוקדמות יותר של דגם D-18 עם 12 סריגים נדירים עוד יותר.
עם סופה של חברת דיטסון בשנת 1931, מרטין יכלה למכור דגמי דראדנוט תחת שמה, אך עדיין התנגדה לאמץ את “גיטרת הבס” הגדולה במיוחד. ההזמנה הראשונה הלכה כולה לחברת CMI בשיקגו וקיבלה את החותמת המוצגת לעיל בפנים הגיטרה. סידור בלעדי זה לא החזיק מעמד זמן רב, אך סוחרי מרטין מעטים הזמינו את הדגם החדש.
מקור שמות הדגמים של מרטין
מרטין הייתה עסוקה במקביל, בעיצוב מחדש של כל הדגמים הישנים, בסגנון הפופולרי החדש, בעל 14 הסריגים. עד סוף 1934, כל גודל גיטרה היה אפשרי להזמנה עם 14 סריגים כדגם OM. כך הדגמים הישנים בעלי 12 הסריגים, איבדו מערכם במהירות. מהפכה זו בצורת הגיטרות של מרטין ובאורך צווארן, אשר התחיל בדגם OM-28, התמשך זמן מה, אך שוב, עם פרסום מועט וללא אזכורים בקטלוג. מרטין החלו להכין מספר דגמי O-18 בסגנון החדש, בעל 14 הסריגים בינואר 1932. אלו נרשמו בספרי היצור תחת השם “OM O-18” או “O-18 32” בזמן שהדגם O-18 הישן בעל 12 הסריגים היה עדיין הדומיננטי. עם הצווארים הארוכים יותר אך קצרים יותר, מרטין סוף סוף ויתרה על סריגי “bar stock” והחלה להשתמש בסריגי T המודרנים במקום (מהלך שכל יצרני כלי-סריגים האחרים ביצעו כבר לפני עשורים). ללא תופעת הלחיצה של הסריגים הישנים, אשר היה מיישר את הצוואר, הוסיפו מוט פלדה בתוך הצוואר למטרת חיזוק. דגמי ארצ’טופ וגיטרות טופ שטוח מעיצוב 17 היו הראשונות לזכות בצוואר החדש.
מכירות הדרדנוט המריאו לראשונה בשנת 1935, כאשר קיבלו עמוד אחד מתוך תריסר העמודים של קטלוג החברה. אפילו בתאריך זה, החברה החשיבה את הדרדנוט ככלי בעל שימוש מיוחד, מאשר גיטרה לשימוש כללי. למזל חברת הגיטרות המתקשה, הציבור לא הסכים והדגם D-18 הפך במהרה לאחד מהכלים הנמכרים ביותר של מרטין.
הגרסה של מרטין לדרדנוט של דיטסון. שעכשיו הותאמה לסגנון 14 הסריגים החדש, הופיעה לראשונה בקטלוג החברה משנת 1935.
הגרסה המודרנית (בעלת 14 הסריגים) של הדגם D-18 הפך במהרה לאחד מהדגמים הנמכרים ביותר של מרטין, כאשר עוקף את שיאי המכירות של הדגם O-17 בעל העלות הנמוכה. לאורך השפל הגדול, כמעט פי שלוש דגמי D-18 למכור מדגמי D-28. הדוגמה המוצגת כאן מתוארכת לשנת 1937.
קאובוי ג’ייק, היה אחד ממאות הזמרים שמצא בדגם D-18 בדיוק את מה שחיפש בתור אמן במה במהלך השפל הגדול. הצליל החם והחזק ביותר עבור המחיר הנמוך ביותר.
הארצ’טופ
ב-1931, דגמי הא’רצטופ של מרטין התחילו ברגל ימין, אולם מדובר היה בדגם מתפשר, אשר למעשה היה גוף גיטרה בעלת טופ שטוח, אך עם לוח תהודה מעוקל של ארצ’טופ. דגם זה, לא יכול היה לשרוד זמן רב במלחמת הארצ’טופ שנשלטה ביד רמה ע”י גיבסון ואפיפון. מרטין עדכנו כמעט מיד את חור התהודה העגול שלהם בדגמי הארצ’טופ לחורים בצורת f, אבל היום רוב הנגנים יודו בניצחון של דגמי הארצ’טופ בעלי חור תהודה עגול.
קטלוג של החברה משנת 1935 מהווה הוכחה להשקעתם הרבה של מרטין בגיטרות הארצ’טופ שלהם. הקטלוג הציג דגמים גדולים מן הרגיל F-7 ודגם F-9 והקדיש חמישה עמודים שלמים לדגמי ארצ’טופ. בארכיון היצור של תחילת עד אמצע שנות ה-30, ניתן למצוא מספר ניסיונות לשנות את צלעות התמך (ברייסינג), מה שמצביע על כך שמרטין ידעו שדגמי האר’צטופ שלהם צריכים עזרה. הדגם F-7 ודגם F-9 היו המאמץ האחרון, וכמו קודמיהן גם הן נכשלו אל מול הדגמים העוצמתיים והמעוקלים בכל גופן של המתחרים. השנה האחרונה בה מספרי המכירות של דגמי ארצ’טופ של מרטין נראו מרשימים הייתה 1935, ומשם המספרים נפלו מדי שנה, עד 1939, כאשר מרטין קברו את הארצ’טופ שלהם בגב הקטלוגים שלהם. כיום, דגמים אלו מוזכרים בעיקר בעיצוב המודרני שהציגו אשר מאוחר יותר השפיעו על עיצובי הגיטרות בעלות הטופ השטוח שלהן, כמו עיצוב הלוגו על ראש הגיטרה מפנינה, וסימוני לוח סריגים בצורת מלבן אשר מאוחר יותר הגדירו את הדגם D-45.
מרטין התפספסו גם עם המנדולינות שלהם. הדוגמאות המוקדמות ביותר לכך, עיצוב 15 ועיצוב 20, הוצגו לראשונה בשנת 1929, בדיוק עם נפילת מכירות היוקולילי. דגמים אלו בעלי חור התהודה האליפטי לא נמכרו מספיק, בעיקר בעקבות דעיכת שיגעון המנדולינה שהיה במגמת ירידה כבר מספר שנים, וגם בגלל שחברת Lyon & Healy הציעו כלי נגינה כמעט זהים כבר זמן רב לפני שמרטין השיקו את דגמיהם. גרסאות מעודכנות בעלות חור תהודה בצורת f וטופ מוכהה הוצגו בשנת 1936, וגם הם הציגו מכירות לוקות בחסר. כל דגמי המנדולינות החרוטות של מרטין, למעט הפשוטים ביותר, ייעלמו מפס היצור ויכנסו אל דפי ההיסטוריה.
מרטין איחרו להציע מנדולינות מדגמי ארצ’טופ עם טופ חרוט וגב מעוקל. עיצוב 20 שהוצג בשנת 1929, הוביל לדגם 2-20 בעלת חורים בצורת f וגימור כהה בשנת 1936. הדוגמאות המוצגות כאן מתוארכות לשנות 1929 ו-1939.
עד שנת 1934, כל עיצובי הגוף של מרטין הותאמו על מנת לאפשר להתקין צוואר בעל 14 סריגים מחוץ לגוף הגיטרה, והדגמים הסטנדרטיים המקוריים קיבלו דף אחד בקטלוג. ברגע שהדגמים בסגנון הוואי נעלמו, הגיטרה היחידה בעלת גוף שסי. אף. הראשון היה יכול לזהות, הייתה דגם OO-21.
למרות שקוטר המיתרים המדויק לא רשום, תיאור זה של חבילות המיתרים של מרטין מהקטלוג של שנת 1934, מצביע על כך שהנורמה הייתה קוטרים שערוכים לעומסים כבדים. שימו לב שהיה ניתן לרכוש גם את ערכת Monel וגם את ערכת Bronze עם מיתר שני (B) מלופף!.
שנות השלושים – העשור של גיטרות ארצ’טופ
כאילו השפל, והכישלון המהדהד של דגמי הארצ’טופ לא היוו צרה מספקת, מרטין לפני סוף שנות ה-20, מצאו את עצמם מתנגחים אל מול מתחרה בשדה הגיטרות בעלות הטופ השטוח. גיבסון עסקו בעיקר במנדולינות וגיטרות ארצ’טופ, אך פס היצור ההולך וגדל של גיטרות בעלות טופ שטוח של גיבסון, הפך לתחרותי בהשוואה לחברה הקטנה בהרבה מנזרת’. שני יצרני הגיטרות האלו הפכו לפתע ליריבים ונלחמו בזירה עבור אותם הלקוחות. במהלך שנות השלושים, גיבסון עשתה מאמץ מודע על מנת להציע דגמי גיטרות במחיר נמוך משמעותית מדגמי מרטין, עם מפרט כמעט זהה.
שנות השלושים היה עשור של גיטרות ארצ’טופ, והגימור של גיבסון בסגנון Shaded ו-Sunburst אומץ למעשה על ידי כל יצרני הגיטרות, אשר בנו כלים בסגנון הזה, כולל מרטין. גיבסון ביצעו גימור כהה עבור רוב הגיטרות בעלות הטופ השטוח שלהן. מרטין הציעה אפשרות גימור “טופ כהה” בקטלוג שלה ללא תוספת תשלום. בחלק הראשון של העשור, מרטין סיימה לבנות את סדרת-C, דגמי גיטרות הארצ’טופ שלה, עם גימור מוצלל שמזכיר את הצבע שנמצא על כינורות. אבל עד סוף שנות השלושים מרטין החליפו לגימור כהה ומוצלל בגסות יותר, כאשר גימור קצה הטופ כהה במיוחד. (הגרסה הכהה יותר הופיעה לראשונה על גיטרות בעלות טופ שטוח בשנת 1935). בגלל נדירותן, גיטרות מרטין בעלות הגימור הכהה המקורי מתקופה זאת מתומחרות כיום במחירים גבוהים במיוחד ע”י אספנים.
הגרסאות המוקדמות ביותר עם “הטופ הכהה” שלה (מעולם לא נרשמה בקטלוג המילה “Sunburst”), היו בעלות צבע בהיר עם הצללה עדינה, כפי שמוצג כאן בדגם OO-21 (מצד שמאל) משנת 1931. אבל, עד 1935, הצבע התפתח לחום כל כך כהה שנראה כמעט שחור בקצוות, כפי שמוצג כאן בדגם OOO-18 בתמונה מעל, משנת 1936.
נראה שדגם R-21 זה משנת 1938 סובל ממשבר זהות. לגוף יש חורי תהודה בצורת f, טופ מעוקל וגימור sunburst של גיטרות ארצ’טופ מודרניות של מרטין. אך הצוואר הרחב, ההאדסטוק עם חריצים ושיבוץ סימוני לוח סריגים קטנים ומשויכים לדגמי הסטנדרט הישנים של החברה, אשר כבר נעלמו ברובם עד שנה זו.
למרות הקשיים, מרטין שרדה את השפל הגדול הרבה יותר טוב ממתחרותיה. רוב החברות שהסתמכו על הבנג’ו, נכשלו במהלך שנות השלושים, וחברות כלי נגינה אחרות נמכרו או התאחדו או שגמרו את העשור בצורה כה מוחלשת שמעולם לא הצליחו להשתקם. העסק של משפחת מרטין שרד את התקופה הזו בזכות חדשנות, גמישות ביצור ובגלל שלא סחב חובות. לשם שינוי, הגודל הקטן של החברה ושיטת העסקים השמרנית הפכו לנקודות זכות. היה זה מזלה שדרכה על קרקע כלכלית יציבה. למרות שדגמי הדרדנוט ו-OOO שלה זכו למגמת עלייה יציבה, קריסת המכירות של דגמי הארצ’טופ שלה, סימנו את העובדה שהחברה לא יצאה מכלל סכנה, לקראת סופו של העשור. נקודת שפל נוספת התרחשה ב-1939, עם מכירות של פחות מ-2,200 גיטרות שנמכרו באותה השנה. שנת 1940 הייתה טובה יותר באופן מזערי.
כניסתה של אמריקה אל מלחמת העולם השני, הכניסה עוד עבודה ומכירות של גיטרות מרטין, אך יחד עם זאת הביאה גם אתגרים נוספים. המחסור בחומרי גלם עבור המאמץ המלחמתי של האומה, במיוחד בנחושת ופלדה, הכריחו את החברה לעצור את ייצורם של כלים רבים, כמו מנדולינות וגיטרות טיפל (יותר מדי מפתחות כיוון). השינוי הגדול ביותר עבור גיטרות הטופ השטוח של מרטין היה המעבר למפתחות כיוון קלות משקל, זולות, עם כפתורים מצלולואיד וחיזוק אבוני בצוואר. בנוסף, הופסק ייצורן של כל הגיטרות מדגם ארצ’טופ, יחד עם גיטרות טופ שטוח עם ביינדינג פנינה כמו הדגם D-45. (הדגמים האחרונים של מרטין עם מסגרת פנינה היו שישה דגמי OOO-42 מפברואר 1943).
עד 1944, הקטלוג של מרטין הכיל בקושי חצי ממספר הכלים שהציג מספר שנים לפני. חלק מהדגמים שחוסלו, יהפכו שוב לזמינים מספר שנים מאוחר יותר. אחרים, כמו דגמי הארצ’טופ, לא יחזרו עוד לעולם ולא יזכו לגעגוע או ערגה בעקבות חוסר המזל עם החברה.
החלונות הגדולים של הבניין החדש, שנבנה באמצע שנות העשרים, ניצל באופן מקסימלי את האור הטבעי. בתמונה, איש מלאכה צעיר עובד על הקומה עליונה כשהוא מתקין ביינדינג על מבני גוף של דגם D-28.
ביינדינג פנינה לא יופיע יותר על גיטרת מרטין לאורך 25 השנים הבאות. בשנת 1945, סי. אף. מרטין השלישי (פרדריק) הפך לנשיא החברה, ונראה שמעולם לא חשב על החזרת הדגמים היותר ססגוניים של מרטין כעדיפות עליונה. הוא נתן עדיפות לדגמים ששרדו והיו גיטרות פשוטות ועמידות ששיקפו את טבעו להסתפק במועט. לדוגמה, D-28 גדולה יכולה להראות עילאית אל מול דגם O-15, אך בהשוואה לגיבסון J-200, הדגם D-28 נראה כגיטרה פשוטה באופן יחסי.
הדגמים היקרים ביותר של מרטין בפס הארצ’טופ, דגמי הארצ’טופ F-9 (משמאל) ו-F-7 (מימין). שני הדגמים הניבו מכירות מאכזבות.
מרטין תמיד היו שחקן בולט בחגיגות של נזרת’. בתהלוכה זו משנת 1940, החברה בנתה מיצג שנראה כמו מקצועה (כלי לשיוף שכבות עץ) ענקית.
פרישתו של פרנק הנרי מרטין
מרטין המשיכה לתקן את קו הגיטרות הקיים שלה, אך לא כל השינויים היו קלים לזיהוי. גיטריסטים רבים נטו להתקין מיתרים עבים במיוחד שייועדו לארצ’טופ, על גיטרות בעלות הטופ השטוח שלהן. בתגובה, בסוף 1944 החברה חיסלה את הברייסינג המגולף והעדין מלוחות התהודה. שיבוץ לוח הסריגים המעודן בצורות “יהלומים ומרובעים”, הוחלף בנקודות פשוטות על עיצובים 21 ו-28 בערך באותו הזמן. לבסוף, בסוף שנת 1946,רצועת ההרינגבון שמסגרה את לוחות התהודה של עיצוב 28 למשך כמעט מאה בוטל לטובת פסים לבנים-שחורים מצלולואיד. 30 שנה יחלפו עד שמאפיינים אלו ואחרים רבים, של גיטרות מרטין מ”תקופת הזהב” שלה, יוצעו למכירה פעם נוספת.
ההפסד הגדול ביותר של מרטין בתקופה שאחרי מלחה”ע II, הוא פרישתו של האיש שהיה אחראי על הצלחתה של מרטין לאורך החצי הראשונה של המאה ה-20. פרנק הנרי מרטין פרש בשנת 1945, ונפטר שנה לאחר מכן בגיל 81. כאשר סורקים את כל האתגרים והשינויים שהתרחשו תחת פיקודו, ניתן לראות בבירור שאף בן משפחת מרטין אחר, השאיר חותם על הגיטרה האקוסטית האמריקנית בעלת מיתרי הפלדה כמוהו.
פרנק הנרי מרטין שיחק תפקיד מפתח בהיסטוריה של גיטרות מרטין. רוב החדשנות החשובה, גם בדרכי הפעולה של החברה וגם בגיטרות עצמן, התרחשו תחת פיקודו. למרות שהשם מרטין כבר היה בעל חותמת ומוניטין החברה, כבר הובטח לפני שפרנק הנרי לקח את המושכות, הוא זה שהביא את מרטין מחנות גיטרות מיתרי מעי קטנה למפעל מודרני, שמכין מגוון רחב של גיטרות וכלי סריגים אחרים. עד שנות העשרים מרטין הפכה לכוח מרכזי בתעשיית המוזיקה של אמריקה.
פרנק הנרי נולד ב-14 לאוקטובר, 1866 בנזרת’, בנו של סי. אף. מרטין השני, והיה בן שש שנים וחצי כאשר סביו, מייסד חברת מרטין, נפטר.
פרנק הנרי מרטין, היה בן 22 שנים בלבד, כשלקח פיקוד על חברת הגיטרות מרטין, אשר כבר באותה העת הייתה החברה הותיקה ביותר לבניית גיטרות במדינה.
המשפחה שעובדת יחדיו. פרנק הנרי בווסט ועניבה, עומד בין כוח העבודה שלו, סביב שנת 1911. בנו הבכור, סי. אף. מרטין השלישי, עומד שני לימין. הרברט קלר מרטין עומד בקצה השמאלי של התמונה.
פרנק הנרי התחיל לעבוד בסדנה בגיל צעיר, והפך לבונה גיטרות מומחה עד 1888, כאשר אביו מת במפתיע בגיל 64. באותו הזמן, פרנק הנרי, היה איש המלאכה היחיד בסדנה של מרטין שנולד באמריקה. שאר העובדים היו מהגרים מגרמניה.
עם מותו של סי. אף. השני, חברת הגיטרות מרטין הועברה לפרנק הנרי ואימו, לוסינדה. בן ה-22 היה לא רק בפיקוד על חברת הגיטרות מרטין, הוא היה גם המפרנס היחיד של המשפחה, אשר כללה שתי אחיות רווקות. בשנת 1893, התחתן עם ג’ני קלר ובהיולד שני בניו, קיבל שתי פיות נוספות להאכיל. כריסטיאן פרדריק מרטין השלישי נולד בספטמבר 1894, הרברט קלר מרטין נולד 15 חודשים לאחר מכן. הוריהם של הבנים סיפקו להם את החינוך הטוב ביותר באותה התקופה, והיו הראשונים ממשפחת מרטין שלמדו במכללה.
למרות המוניטין, המכירות של גיטרות מרטין לא צלחו בשנות התשעים של המאה ה-19. מתחרים חדשים, בעלי מפעלי גיטרות ענקיים משיקגו וניו יורק, נתנו לפרנק הנרי סיבה טובה לדאגה. למרות זאת, הוא היה כנראה השאפתן ביותר מכל משפחת מרטין, והוביל את החברה הקטנה והשמרנית לשגשוג בתקופה של שינויים קיצוניים, גם לגיטרה האמריקנית בפרט וגם לתעשיית המוזיקה בכלל.
באמצע שנות התשעים של המאה ה-19, פרנק הנרי חזה הזדמנות מוקדמת עבור מרטין להשתלט על אופנת המנדולינה, ופחות מעשרים שנה לאחר מכן, הוביל את החברה שלו להיות מבין הראשונות למכור יוקולילי מתוצרת אמריקה. הייתה זו הצלחתה המסחררת של מרטין עם היוקולילי בשנות העשרים של המאה ה-20 שאפשרה לחברה לתפוס מחסה תחת השפל הגדול מספר שנים לאחר מכן. לאורך הדרך, פרנק הנרי איחד את פס היצור המפוזר של מרטין, החל לבנות כלים בכמויות גדולות, והוריד מחירים ע”מ לתת לחברה סיכוי להלחם עם יצרנים אחרים.
משנת 1916 והישר אל תוך שנות העשרים, פרנק הנרי חיפש בכוח שווקים חדשים עבור חברתו ע”י בניית כלים עבור חברות קמעונאות גדולות, כמו Ditson, Southern California Music וחברת Wurlitzer. רוב הגיטרות ב-“עיצוב מותג” נבנו עבור חברות אחרות ביעוד למיתרי פלדה, שינוי שבא לידי ביטוי בדגמים של מרטין בהמשך. גם דגם התזמורת (Orchestra Model-OM, עם 14 הסריגים מחוץ לגוף הגיטרה) ודגם הדרדנוט נולדו תחת ניהולו.
“לא רבים, אבל הרבה” (איכות, לא כמות) היה באופן ברור המוטו של פרנק הנרי מרטין, פילוסופיה שהועברה אליו מסביו בירושה. כאשר נתן את הלוח זה, אשר חרט במו ידיו, לבנו הבכור, החברה המשפחתית הקטנה הייתה תחת איום של שטפון כלים זולים ממפעלים גדולים.
שנים לאחר מכן, סי. אף. השלישי נתן את הקרדיט לאביו על כך שחזה את הצורך להתאים את הגיטרה של מרטין ע”מ להתאים את החברה לזמנים המשתנים.
פרנק הנרי בילה את כל חייו בעסקי הגיטרות, אך אפילו אחרי שעות ארוכות במפעל, אהב לבצע עבודות בעץ כתחביב. בערב, נהג לחתוך עיצובים מורכבים עבור מדפי ספרים ולתפור סלים עם מסור. למרות הקושי והעומס, הוא מצא זמן עבור פעילויות נוספות, ותפקד גם כבכיר בכנסיה המורויאנית וגם כחבר ומזכיר של מועצת החינוך בנזרת’. פרנק הנרי לא היה מוזיקאי, אך ידע לשיר די טוב. מעולם לא למד לנגן על הגיטרה מעבר למספר אקורדים, אך תמיד דחף את בניו לנגן. שניהם הפכו לנגנים מוכשרים. הטרגדיה האישית הגדולה ביותר שלו התרחשה כאשר בנו הצעיר, הרברט קלר מרטין, נפטר לפתע בשנת 1927 בגיל 32.
פרנק הנרי מרטין (1866-1948), בסביבות זמן פרישתו בשנת 1945.
כמו רבים מדורו, פרנק הנרי לא נטה להתלבש בצורה לא רשמית מחוץ לביתו. חובב להוט של טיולים וצילום, נתפס פה כאשר הוא נרגע על חוף במיאמי, בחליפה מלאה ועניבה!
פרנק הנרי מרטין פרש בשנת 1945, אך שמר על שולחן העבודה שלו במשרד וביקר לעיתים קרובות במפעל. הוא המשיך להשפיע על העסק עד סביבות 1947. הוא תכנן לפרוש מוקדם יותר, אך בנו פרדריק התערב עמוק בענייני מלחמה. למרות גילו, פרנק הנרי המשיך לעשות הליכות יומיות, לפעמים במרחק קילומטרים. הוא נפטר ב-9 לאפריל, 1948, בגיל 81. למרות שסביו היה מייסד החברה, פרנק הנרי הצליח הרבה יותר במובן יסוד החברה של מרטין כיצרנית מגוונת של כלי סריגים פופולריים. תחת הדרכתו, החברה פיתחה ועידנה את גיטרות מיתרי הפלדה שהגדירה את חברת הגיטרות מרטין המודרנית.
אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.
רוקן עגלה 
